**2.64. הסבר** – המילה 'אך' (tu) משמשת כאן להבחנה בין נושא הפסוק הזה לקודמו. בפסוק הקודם הצהיר האל כי הרהור גרידא במושאי החושים מתוך היקשרות מוביל לנפילה, בעוד שכאן הוא אומר כי עיסוק במושאי חושים ללא היקשרות מוביל להתרוממות. שם תוארה השחתת השכל; כאן מתואר השכל המתבסס באני העליון.
**'וִידֵייָאטְמָא'** – יש להביא את הווייתו הפנימית (אנטה-קראנה) של המתרגל תחת שליטתו. ללא הבאת הווייתו הפנימית תחת שליטה, לא מושגת שלמות ביוגת הפעולה (קרמה יוגה); אדרבה, בעת ביצוע פעולות, נותרת האפשרות לפתח היקשרות למושאי חושים ולעמוד בפני נפילה. לאמיתו של דבר, הכרחי שכל מתרגל ישמור על הווייתו הפנימית תחת שליטה. עבור יוגי פעולה, זה הכרחי במיוחד.
**'אָטְמָוָשְׁיָאִיה רָגָדְוֵשָׁוִיוּקְטָאִיה אִינְדְּרִיָאִיה'** – כפי שהמונח 'וִידֵייָאטְמָא' מרמז על הבאת הווייתו הפנימית תחת שליטה, כך המונח 'אָטְמָוָשְׁיָאִיה' מרמז על הבאת החושים תחת שליטה. המשמעות היא שבעת עיסוק בענייני העולם, החושים צריכים להיות תחת שליטת האדם, וכדי שהחושים יהיו נשלטים, הכרחי שיהיו חופשיים מהיקשרות ודחייה (רג ודוואשה). לכן, החושים לא אמורים לאחוז בשום אובייקט מתוך היקשרות, ולא לוותר על שום אובייקט מתוך דחייה. הסיבה היא שהאחיזה באובייקטים או הוויתור עליהם אינם חשובים כמו לוודא שהיקשרות ודחייה לא יעלו בחושים. לכן, בפסוק השלושים וארבעה בפרק השלישי, הזהיר האל את המתרגל: "היקשרות ודחייה שוכנות בכל חוש כלפי מושאיו. אל יבוא המתרגל תחת שלטונן, שכן שתיהן אויביו." בפסוק השלישי בפרק החמישי, אמר האל: "אותו מתרגל המשתחרר מדואליות כמו היקשרות ודחייה – משתחרר בקלות."
**'וִישָׁיָאן צָ'רָן'** – המתרגל שווייתו הפנימית תחת שליטתו, ושחושיו חופשיים מהיקשרות ודחייה ותחת שליטתו, מתרגל כזה אכן מתעסק עם מושאי חושים באמצעות החושים, כלומר, מבצע כל מיני עניינים גשמיים, אך הוא אינו נהנה ממושאי החושים. עיסוק במושאי חושים הנעשה עם מנטליות של הנאה בלבד – הופך לגורם לנפילה. כדי לשלול מנטליות זו של הנאה משמשים כאן המונחים 'וִידֵייָאטְמָא', 'אָטְמָוָשְׁיָאִיה' וכדומה.
**'פְּרָשָׁאדָם אָדְהִיגָצְ'צָ'טִי'** – על ידי עיסוק במושאי חושים ללא היקשרות ודחייה, משיג המתרגל שלווה (טוהר) של הוויה פנימית. שלווה זו היא סיגוף מנטלי (גיטה 17.16), העדיף על סיגוף גופני ומילולי. לכן, מתרגל לא צריך לא לעסוק במושאי חושים מתוך היקשרות, ולא לנטוש אותם מתוך דחייה; כי הן היקשרות והן דחייה כובלות אותו לעולם.
השלווה העולה מעיסוק במושאי חושים באמצעות חושים חופשיים מהיקשרות ודחייה, אם לא נכנעים לה או נהנים ממנה, מובילה את אותה שלווה להשגת האני העליון.
**'פְּרָשָׁאדֵה סַרְוָדוּחְ'חָאנָאם הָאנִיר אַסְיוֹפָּגָ'יָאטֵה'** – עם השגת שלווה (טוהר) התודעה, כל הסבלים נהרסים, משמע לא נותר סבל. הסיבה היא שהיקשרות בלבד גורמת למצוקה בתודעה. ברגע שמצוקה עולה, נולדת תשוקה, ומתשוקה עולים כל הסבלים. אך כאשר היקשרות נעקרת, עולה שלווה בתודעה. באמצעות שלווה זו, כל הסבלים נהרסים.
כל הסבלים למיניהם נובעים אך ורק מהקשר עם הטבע ותוצאותיו – הגוף והעולם – וקשר עם הגוף והעולם נובע מהכמיהה לעונג. הכמיהה לעונג נובעת ממצוקה. אך כאשר שלווה עולה, המצוקה נהרסת. עם השמדת המצוקה, פוסקת הכמיהה לעונג. כאשר הכמיהה לעונג פוסקת, הקשר עם הגוף והעולם פוסק. עם הפסקת הקשר, מתרחשת היעדרות מוחלטת של כל הסבלים – 'סַרְוָדוּחְ'חָאנָאם הָאנִיה'. המשמעות היא שמשלווה מתרחשים שני דברים: ניתוק הקשר עם העולם וקביעות השכל באני העליון. זה מה שהצהיר האל קודם לכן בפסוק החמישים ושלוש במילים 'נִישְׁצָ'לָא' ו'אָצָ'לָא' – ששכלו הופך לבלתי ניתן להזזה ביחס לעולם, ובלתי ניתן להטייה ביחס לאני העליון.
כאן, 'סַרְוָדוּחְ'חָאנָאם הָאנִיה' אינו מתכוון שנסיבות מכאיבות לא תתגלנה לפניו; אלא, משמע שלפי הקרמה שלו, אירועים או נסיבות מכאיבות עשויות להתגלות לפניו, אך בהווייתו הפנימית, סבל, יגון, חוסר מנוחה או כל הפרעה כזו לא יכולה לעלות.
**'פְּרָסַנָּצָ'טָסוֹ הִי אָשּׁוּ בּוּדְדְהִיה פַּרְיָוָטִישְׁטָטֵה'** – השכל של בעל תודעה שלווה (טהורה) הופך במהירות רבה למבוסס היטב באני העליון, משמע המתרגל עצמו הופך למבוסס באני העליון; לא נותר בשכלו אפילו צל של ספק.
**הנקודה המהותית** – בין אם זו שלווה כלפי האל או יגון (ביחס אליו) – אם אחת משתי אלה מתעצמת מאוד, היא מובילה במהירות להשגת האני העליון. לדוגמה, כאשר הגופיות, בעודן הולכות לאל, נעצרו ונכלאו בבתיהן על ידי הוריהן, אחיהן, בעליהן וכו', היגון שחשו מאי יכולתן לפגוש את האל השמיד את חטאיהן, והשלווה שחשו מהרהור באל השמידה את זכויותיהן. כך, כשהשתחררו מחטאים ומזכויות, עזבו את גופיהן ממש שם והיו הראשונות לפגוש את האל. עם זאת, השלווה והמצוקה העולות ביחס למושאים גשמיים – שתיהן מחזקות את הרישומים (סמסקרות) של ההנאה, כלומר מחזקות את הכבילות לעולם. הדוגמאות לכך הם כל היצורים הרגילים בעולם, אשר נתפסים בשלווה ובמצוקה, ונלכדים בעולם.
בשלווה וביגון (מצוקה), הוויה פנימית מתרככת (ניתנת לחותם). ממש כפי שכאשר צבע נשפך לתוך שעווה רכה, צבע זה הופך קבוע בשעווה, כך, כאשר הוויה פנימית מתרככת, כל הרישומים – בין אם קשורים לאל או גשמיים – הנכנסים אליה, הופכים קבועים. ברגע שהם קבועים, רישומים אלה הופכים לגורם להתרוממות או נפילה. לכן, ראוי למתרגל לא להתרומם רוחו עם קבלת המושא הגשמי הנעים ביותר, ולא להתרגש עם קבלת המושא הגשמי הבלתי נעים ביותר.
**קישור** – הרעיון שהובע בשני הפסוקים הקודמים מקבל חיזוק נוסף בשני הפסוקים הבאים באמצעות שיטת הניגוד.
★🔗
