העצמי הזה נקרא בלתי־נראה, בלתי־נתפס למחשבה ובלתי־משתנה. לכן, בהיותך יודע אותו כך, אין ראוי לך להתאבל.

【משמעות המילים】 अव्यक्तः (Avyaktaḥ) - לא מניפסט, अयम् (Ayam) - זה (העצמי), अचिन्त्यः (Acintyaḥ) - בלתי נתפס, अयम् (Ayam) - זה, अविकार्यः (Avikāryaḥ) - בלתי משתנה, अयम् (Ayam) - זה, उच्यते (Ucyate) - נאמר, तस्मात् (Tasmāt) - לכן, एवम् (Evam) - כך, विदित्वा (Viditvā) - לאחר שידעת, एनम् (Enam) - זה, न (Na) - לא, अनुशोचितुम् (Anuśocitum) - להתאבל, अर्हसि (Arhasi) - עליך. 【פרשנות】 העצמי אינו אובייקט של תפיסה. קשה לראות אותו בעיניים פיזיות. לכן נאמר שהעצמי הוא לא מניפסט. מה שנראה לעיניים הופך לאובייקט של מחשבה. מכיוון שלא ניתן לתפוס את העצמי בעיניים, הוא בלתי נתפס. חלב, כאשר הוא מעורבב עם חמאה, משנה את צורתו. העצמי אינו יכול לשנות את צורתו כמו חלב. לכן הוא בלתי משתנה. לכן, בהבנת העצמי בצורה כזו, אל לך להתאבל. אל לך גם לחשוב שאתה הרוצח שלהם ושהם נהרגים על ידך.

**2.25.** העצמי המגולם הזה (דֵהִי) אינו נתפס בחושים, אינו מושא למחשבה, ונאמר עליו כי הוא בלתי משתנה. לכן, מי שיודע את העצמי ככזה, לא ראוי לו להתאבל. **פירוש:** 'בלתי נראה הוא' – כשם שהגוף והעולם נתפסים בצורה גסה, שוכן הגוף הזה (שַׂרִירִי) אינו נתפס בצורה גסה; משום שהוא חסר את הבריאה הגסה. 'בלתי ניתן למחשבה הוא' – התודעה, השכל וכיוצא בהם, אף שאינם נתפסים בחושים, אכן נכנסים לתחום המחשבה; כלומר, הם כולם מושאים להרהור. אולם, העצמי המגולם הזה אינו אפילו מושא למחשבה; משום שהוא חסר את הבריאה העדינה. 'בלתי משתנה הוא, כך נאמר' – על העצמי המגולם הזה נאמר כי הוא חסר שינוי, משמע אין בו אפילו שינוי קל שבקלים לעולם. הסיבה לכל היא פְּרַקְרְטִי (הטבע); אפילו בפְּרַקְרְטִי הסיבתית הזו, מתרחשים שינויים. אך בעצמי המגולם הזה אין שינוי כלשהו; משום שהוא חסר את הבריאה הסיבתית. כאן, בפסוקים עשרים וארבעה ועשרים וחמישה, באמצעות שמונת התארים – 'בלתי ניתן להשמדה', 'בלתי ניתן לשריפה', 'בלתי ניתן להמסה', 'בלתי ניתן לייבוש', 'בלתי ניתן להזזה', 'בלתי נראה', 'בלתי ניתן למחשבה', ו'בלתי משתנה' – ניתנת תיאורו של העצמי המגולם הזה דרך שלילה (נֵטִי נֵטִי). ואילו באמצעות ארבעת התארים – 'נצחי', 'מחוּכל', 'יציב', ו'קדמון' – ניתנת התיאור דרך חיוב. אולם, לאמיתו של דבר, הוא אינו ניתן לתיאור משום שאינו מושא לדיבור. כיצד יכולים הדיבור וכיוצא בו, המוארים על ידי אותו עצמי, להאיר את העצמי עצמו המאיר אותם? לכן, להכיר את העצמי הזה ככזה – זוהי עצמה תיאורו. 'לכן, בהיותו יודע אותו כך, לא ראוי לך להתאבל' – לכן, מי שיודע או מכיר את העצמי המגולם הזה כבלתי ניתן להשמדה, כבלתי ניתן לייבוש, כנצחי, כקדמון, כבלתי משתנה וכיוצא בזה – אז עצב פשוט אינו יכול לעלות. **קישור:** גם אם היה מישהו מחשיב את העצמי המגולם כמשתנה ולא כבלתי משתנה (בניגוד לאמת המוסכמת), גם אז אין הצדקה לעצב. נקודה זו נאמרת בשני הפסוקים הבאים.