לָכֵן, הוֹ מָדְהָוָה! לֹא יָאֶה לָנוּ לַהֲרֹג אֶת בְּנֵי דְהְרִיטָרָשְׁטְרָה, אֲשֶׁר הֵם קְרוֹבֵינוּ; כִּי אֵיךְ נוּכַל לִהְיוֹת מְאֻשָּׁרִים בַּהֲרֹג אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּנוּ?

【1.37】 לכן, אל לנו להרוג את בני דהריטראשטרה, קרובינו; שכן כיצד נוכל להיות מאושרים בהרג אנשינו שלנו, הו מאדהאווה (קרישנה)? 【משמעות המילים】 Tasmat (לכן), na (לא), arhah (מוצדק), vayam (אנחנו), hantum (להרוג), dhartarashtran (בני דהריטראשטרה), svabandhavan (קרובינו), svajanam (אנשינו), hi (אכן), katham (כיצד), hatva (לאחר שהרגנו), sukhinah (מאושרים), syama (נוכל להיות), Madhava (הו מאדהאווה).

לפיכך, איננו ראויים להרוג את קרובינו שלנו, את בניו של דְהְרִיטַרָאשְׁטְרָה; כי, הו מָדְהַוָה, איך נוכל להיות מאושרים בהרגנו את קרובינו שלנו? פירוש: "לפיכך, איננו ראויים להרוג את קרובינו שלנו, את בניו של דְהְרִיטַרָאשְׁטְרָה" — בהתחשב בכל הטיעונים, ההיגיון והמחשבות שהצגתי עד כה (מפסוק 1.28 ועד לנקודה זו) נגד הריגת קרוביי, איך נוכל לעסוק במעשה הרסני כזה? מעשה הריגת קרובינו שלנו, בני משפחתו של דְהְרִיטַרָאשְׁטְרָה, אינו ראוי ואינו הולם אותנו כלל. איך יכולים אנשים אצילים כמונו לבצע מעשה בלתי הולם כזה? "כי, הו מָדְהַוָה, איך נוכל להיות מאושרים בהרגנו את קרובינו שלנו?" — הו מָדְהַוָה! עצם החשש ממותם גורם צער וייסורים גדולים. אם כן, אם, תחת השפעת הכעס והתאווה, נהרוג אותם, כמה גדול יותר יהיה הצער! איך נוכל אי פעם להיות מאושרים לאחר שנהרוג אותם? כאן, בשל האשליה הנולדת ממחשבה דביקה, "אלה הם קרובינו הקרובים", ראייתו של ארג'ונה אינה פונה כלל לחובתו כקְשַׁתְרִייָה. הסיבה היא שבמקום שבו יש אשליה, יכולת השיפוט של האדם מדוכאת. כאשר השיפוט מדוכא, האשליה מתעצמת. כאשר האשליה מתעצמת, אין לאדם מודעות ברורה לחובתו. קישור: כעת עולה כאן ספק: כשם שדוּרְיוֹדְהַנָה ואחרים הם קרוביך שלך, כך גם עבור דוּרְיוֹדְהַנָה ואחרים, אתה גם אתה קרובם. מנקודת מבט של קרבת דם, אתה חושב לחדול מהקרב, אך דוּרְיוֹדְהַנָה ואחרים אינם אפילו שוקלים לחדול מהקרב — מה הסיבה לכך? ארג'ונה נותן את הת�ובה לכך בשני הפסוקים הבאים.