כפי שמימי כל הנהרות נכנסים אל האוקיינוס, המלא תמיד ומוצב בגבולותיו, אך האוקיינוס נותר בלתי מוטרד ובלתי משתנה; כך כל מושאי החושים נכנסים אל האדם השולט בעצמו מבלי לגרום לו כל תסיסה. הוא לבדו משיג שלום עליון, לא זה המשתוקק לתענוגות החושים.
**פירוש:** הפסוק קובע: "כפי שהאוקיינוס, המלא תמיד ומוצב ללא ניע, נותר בלתי מוטרד כאשר מים נכנסים אליו מכל עבר..." בעונת הגשמים, המים בנהרות ובנחלים מתרבים מאוד, ונהרות רבים אף גולשים. אך כאשר אותם מים זורמים מכל עבר ומתמזגים אל תוך האוקיינוס, המלא כבר במים, האוקיינוס אינו מתנפח; הוא נותר בגבולותיו. להפך, כאשר המים בנהרות ובנחלים מתמעטים מאוד בימי הקיץ החמים, האוקיינוס אינו מתכווץ. המשמעות היא שהאוקיינוס אינו מושפע מהתרבות, התמעטות או היעדר מימי הנהרות, או מההתאדות הנגרמת על ידי אש תת-ימית או השמש. הוא אינו מתנפח ואינו מתכווץ. אין לו תלות במימי הנהרות והנחלים. הוא נותר מלא באופן נצחי ותמידי, כפי שהוא, ולעולם אינו עוזב את הגבול שלו.
"...כך כל התשוקות נכנסות אליו, והוא משיג שלום." באותו אופן, כל תענוגות העולם מגיעים אל, או מושגים על ידי, אותו אדם השולט בעצמו היודע את המציאות העליונה. הם מופיעים לפניו, אך אינם יכולים לייצר את השינויים של עונג וכאב בגופו ובנפשו (אנטה-קאראנה) כביכול. לכן, הוא משיג שלום עליון. שלומו קיים בגלל המציאות העליונה, לא בגלל מושאי החושים (בהגווד גיטה 2.46).
הדימוי של האוקיינוס ומי הנהרות שניתן כאן אינו חל במלואו על האדם בעל החוכמה היציבה (סטהיטה-פרג'ניה). הסיבה היא שיש הומוגניות בין האוקיינוס למי הנהרות; המים הממלאים את האוקיינוס הם מאותו טבע כמו המים המגיעים מהנהרות והנחלים, והמים המגיעים מהנהרות והנחלים הם מאותו טבע כמו המים הממלאים את האוקיינוס. עם זאת, ההבדל בין האדם בעל החוכמה היציבה לבין מושאי החושים הגשמיים כה גדול, שאפילו הדימוי של המרחק בין שמים לארץ, יום ולילה, אינו יכול להסבירו כראוי! שכן המציאות שבה האדם בעל החוכמה היציבה מוצבת היא מודעת, נצחית, אמיתית, בלתי מוגבלת ואינסופית; בעוד שמושאי החושים הגשמיים הם דוממים, בני חלוף, לא אמיתיים, מוגבלים וסופיים.
הבדל שני הוא שמי הנהרות אכן מגיעים לאוקיינוס, אך מושאי החושים הגשמיים הללו אינם מגיעים אל המציאות שבה האדם בעל החוכמה היציבה מוצב. אלא, הם מגיעים רק עד לגופו ולנפשו (אנטה-קאראנה) כביכול.
לכן, דימוי האוקיינוס ניתן רק כדי להמחיש את מצב גופו ונפשו כביכול. אין דימוי שיכול לתאר את טבעו האמיתי, המהותי.
"...לא זה המשתוקק לתשוקות." אלו שבתודעתם חבויה תשוקה למושאי חושים, הנותנים חשיבות רק לעצמים, שמבטם מופנה רק כלפי עצמים — גם אם ישיגו אינספור תענוגות גשמיים, לעולם לא יוכלו להיות מסופקים. תשוקתם, יגונם וצריבתם לא יכולים להיכבות; אז איך יוכלו להשיג שלום? הסיבה היא שהסיפוק של הטבע המודע לעולם לא יכול לבוא מעצמים דוממים.
**קישור:** כעת, בפסוק הבא, ניתנת המסקנה לתשובה בנוגע ל"כיצד מתנהל האדם בעל החוכמה היציבה?".
★🔗
