לפיכך, הו הטוב בבני בְּהָרַת, אַרְג'וּנָה! בראש ובראשונה, לאחר שכָּבַשְׁתָּ את החושים, עליך להרוג בכוח את התאווה החוטאת הזו, המשחיתה הגדולה של הידע וההשגה.
פירוש: 'לפיכך, בראשונה כַּבֵּשׁ את החושים, הו הטוב בבני בְּהָרַת' – לשלוט בחושים אין פירושו למנוע מהם לעסוק במושאי החושים עם גישה של הנאה, אלא לאפשר להם לעסוק רק בגישה של קיום בלבד או ככלי. הכוונה היא שלא תהיה מעורבות במושאי החושים עם היקשרות, ולא הימנעות מהם עם סלידה. (בהגווד גיטה 18.10) מעורבות עם היקשרות והימנעות עם סלידה מחזקות את ההיקשרות והסלידה, ואף בניגוד לרצונו, הן מובילות את האדם אל השחתה. לפיכך, הכתבים בלבד הם הסמכות לדעת מעורבות והימנעות, או חובה ואי-חובה. (בהגווד גיטה 16.24) על ידי ביצוע החובה ונטישת אי-החובה לפי הכתבים, החושים באים תחת שליטה. הסיבה להוראה לווסת תחילה את החושים כדי להרוג את התאווה היא שכל עוד אדם נותר תחת שליטת החושים, ראייתו אינה פונה אל האמת; ובלי שהראייה תפנה אל האמת, כלומר, בלי חוויית האמת, התאווה אינה מושמדת כליל.
מעורבותו של האדם מתרחשת דרך החושים בלבד. לפיכך, הוא ראשית מסתבך במושאי החושים, מה שמעורר תאווה לאותם מושאים. על ידי ביצוע פעולות רוויות תאווה, האדם בא לחלוטין תחת שליטת החושים, וזה מוביל להשחתתו. אך האדם אשר, לאחר שכבש את חושיו, מבצע פעולות חובה עם גישה נטולת תאווה, מורם במהירות.
'זו המשחיתה של הידע וההשגה' – המילה 'ידע' יכולה גם להתכוון לידע כתבי; למשל, בהקשר לחובות הטבעיות של ברהמין, המילה 'ידע' מתייחסת לידע כתבי. (בהגווד גיטה 18.42). עם זאת, לפי ההקשר כאן, נראה מתאים לקחת את 'ידע' כמשמעותו הבחנה (ידיעת חובה ואי-חובה בנפרד). המילה 'השגה' משמעה ידע מיוחד, כלומר, ידיעת האמת (ידע חווייתי, ידע אמיתי, או מודעות).
גם ההבחנה וגם ידיעת האמת הם מובנים מאליהם. חוויית ידיעת האמת אינה נחלת הכל, אך חוויית ההבחנה היא נחלת כל אדם. הבחנה זו קיימת במיוחד בבני אדם. זה גם מוכח על ידי המילה 'באין-רצון' בשאלתו של ארג'ונה (מדוע אדם חוטא אף באין-רצון?), המציינת שלאדם יש הבחנה ודרך הבחנה זו הוא יודע הן חטא והן זכות ואינו רוצה לחטוא. הרצון לא לחטוא אינו מתעורר ללא הבחנה. אך 'תאווה' זו מכסה על הבחנה זו ואינה מאפשרת לה להתעורר.
כאשר ההבחנה מתעוררת, אדם מבצע את כל פעולותיו תוך ראיית העתיד, כלומר, התוצאה. אך בשל התאווה המכסה על ההבחנה, הראייה אינה פונה כלל אל התוצאה. בדיוק משום שהראייה אינה פונה אל התוצאה הוא חוטא.
כך, כאשר תאווה זו אינה מאפשרת אפילו לאותה הבחנה, הנחוות על ידי הכל, להתעורר, אז כיצד תאפשר לידיעת האמת, שאינה נחוות על ידי הכל, להתעורר? לפיכך, כאן 'תאווה' מתוארת כמשחיתה של שניהם – הן הידע (הבחנה) והן ההשגה (מודעות).
במציאות, תאווה זו אינה משחיתה (גורמת להעדר) של ידע והשגה; אלא, היא מכסה על שניהם, כלומר, אינה מאפשרת להם להתגלות. כיסוים מתואר כאן כהשחתתם. הסיבה היא שידע והשגה לעולם אינם מושמדים. השמדה מתרחשת בפועל רק ל'תאווה'. ממש כפי שכאשר עננים באים לפני העיניים, נאמר ש'העננים כיסו את השמש', אך במציאות, השמש אינה מכוסה; אלא, העיניים מכוסות. באופן דומה, נאמר ש'התאווה כיסתה את הידע וההשגה', אך במציאות, הידע וההשגה אינם מכוסים; אלא, השכל מכוסה.
'לפיכך, הרוג את זה החוטא' – התאווה היא שורש כל החטאים. לפיכך, כאשר תאווה מתעוררת, האפשרות לחטוא נותרת. לאחר מכן, התאווה מכסה על הבחנתו של האדם ומסמאת אותו, בשל כך הוא מאבד את עצם הידיעה של חטא וזכות ושוקע כולו בחטאים. זה מוביל להשחתתו הגדולה. לפיכך, האדון, המתאר את התאווה כחוטאת גדולה, מצווה שחייבים להרגה בהחלט.
במחשבה שחיי משפחה אינם ראויים, על אדם להפוך לנזיר, ללכת להתבודד – עם מחשבות כאלה אדם מבקש לשנות את הפעולה, אך אינו מוותר על הגורם, 'תאווה'; הוא אפילו אינו חושב לנטוש אותה. אם היה מוותר על התאווה, אז כל הפעולות היו הופכות אוטומטית לנכונות. כאשר אדם מת בעודו אוחז בתאווה לחיים ותאוות אחרות, תאוות אלה הופכות לגורם ללידתו הבאה. הכוונה היא שכל עוד תאווה נשארת באדם, הוא נותר כבול בכבלי הלידה והמוות. כך, מלבד לכידה, התאווה אינה משרתת שום מטרה אחרת.
כשיש לאדם משיכה אל מושאים דוממים, רק אז מתעוררת תאווה אליהם. ברגע שהתאווה מתעוררת, ראיית ההבחנה מדוכאת ושליטת ראיית החושים מתרחשת. החושים מעורבים את האדם רק בהנאת תענוגות מצליל ומושאי חושים אחרים. אפילו נטייתם של חיות וציפורים נותרת רק עד לתענוג המתקבל דרך החושים. אך בשל התאווה המכסה על ההבחנה, אדם מתחיל לרצות מושאים לתענוג חושי ואז מתחיל לרצות כסף עבור מושאים. לא רק זאת, ראייתו עוברת מהכסף עצמו אל הספירה (אגירה) של כסף. אז הוא שוקע רק בהגדלת ספירת הכסף. אגירת כסף היא משפילה יותר מכסף הנדרש לקיום בלבד, ואפילו בהשוואה לאגירה, ספירת הכסף משפילה מאוד. כדי להגדיל את הספירה, הוא אפילו מתחיל לבצע מעשים חוטאים כמו שקרים, מרמה, גניבה וכדומה, וכאשר הספירה גדלה, גאווה גם מתעוררת בו, שהיא שורש העושר הדמוני. כך, בשל תאווה, אדם מתקדם אל השחתה גדולה. לפיכך, האדון מצווה להשמיד לחלוטין את החוטאת הגדולה הזו, התאווה.
★🔗
