**2.38. שׁוֶה לְךָ נִצְחוֹן וְהַפְסֵד, רֶוַח וְהֶפְסֵד, עֹנֶג וְסֵבֶל – וְאַחַר כָּךְ הִלָּחֵם. בְּהִלָּחֲמְךָ כָּךְ, לֹא תֶּאְשַׁם.**
**פֵּרוּשׁ:** לאַרְג'וּנָה הָיָה הַפַּחַד שֶׁהֲרִיגַת קְרוֹבִים בַּקְרָב תָּבִיא לָנוּ חֵטְא. אֲבָל כָּאן הָאָדוֹן אוֹמֵר שֶׁסִּבַּת הַחֵטְא אֵינָהּ הַקְרָב, כִּי אִם תַּאֲוַת הַלֵּב שֶׁל הָאָדָם עַצְמוֹ. לָכֵן, בְּעָזְבְּךָ אֶת הַתַּאֲוָה, הֱיֵה נָכוֹן לַקְרָב.
**'שׁוֶה לְךָ עֹנֶג וְסֵבֶל... וְאַחַר כָּךְ הִלָּחֵם'** – בַּקְרָב, נִצְחוֹן וְהַפְסֵד בָּאִים רִאשׁוֹנָה; תּוֹצָאַת הַנִּצְחוֹן וְהַהַפְסֵד הִיא רֶוַח וְהֶפְסֵד; וְתוֹצָאַת הָרֶוַח וְהַהֶפְסֵד הִיא עֹנֶג וְסֵבֶל. יְעָדְךָ אֵינֶנּוּ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ אוֹ עָצוּב בְּנִצְחוֹן-הַפְסֵד וּבְרֶוַח-הֶפְסֵד. יְעָדְךָ הוּא לִשְׁהוֹת בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ בְּכָל שְׁלָשְׁתָּם וּלְקַיֵּם אֶת חוֹבָתְךָ.
בַּקְרָב, נִצְחוֹן-הַפְסֵד, רֶוַח-הֶפְסֵד וְעֹנֶג-סֵבֶל בְּוַדַּאי יִתְרַחֲשׁוּ. לָכֵן, עָלֶיךָ תְּחִלָּה לְהַחְלִיט שֶׁאֵין לְךָ כִּי אִם לְקַיֵּם אֶת חוֹבָתְךָ, וְאֵין לְךָ כָּל עֵסֶק בְּנִצְחוֹן-הַפְסֵד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אָז, בְּהִלָּחֲמְךָ, לֹא יִדָּבֵק בְּךָ חֵטְא, כְּלוֹמַר לֹא תִּהְיֶה כָּפוּף לְכֶבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה.
חָשׁוּב לְקַיֵּם אֶת הַפְּעֻלָּה הַכְּרוּכָה בְּחוֹבָה בִּשְׁתֵּי גִּישׁוֹת – בְּתַאֲוָה וּבְלִי תַאֲוָה. זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַאֲוָה לֹא יִהְיֶה עָצֵל אוֹ מְזַנֵּחַ בְּקִיּוּם פְּעֻלַּת הַחוֹבָה; אַדְּרַבָּא, יְקַיְּמֶנָּה בְּזֵרוּז. וְזֶה שֶׁבּוֹ גִּישָׁה נְקִיָּה מִתַּאֲוָה, הַחָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ הָאִישִׁית, גַּם כֵּן יְקַיֵּם אֶת חוֹבָתוֹ בְּזֵרוּז.
הָעֹנֶג מַרְגִּישׁ טוֹב בְּבוֹאוֹ וְרַע בְּלֶכְתּוֹ; הַסֵּבֶל מַרְגִּישׁ רַע בְּבוֹאוֹ וְטוֹב בְּלֶכְתּוֹ. אִם כָּךְ, מַהוּ הַטּוֹב וּמַהוּ הָרַע? כְּלוֹמַר, שְׁנֵיהֶם שְׁוֵה עֵרֶךְ, אֶחָד הוּא. לָכֵן, בְּשִׁמּוּר עַל שִׁוְיוֹן הַשֵּׂכֶל בְּעֹנֶג וּבְסֵבֶל, עָלֶיךָ לְקַיֵּם אֶת חוֹבָתְךָ.
בְּכָל פְּעֻלָּה שֶׁלְּךָ, אַל יִהְיֶה נְטִיָּה פְּנִימִית מִפְּנֵי חֶמְדַּת עֹנֶג, וְאַל יִהְיֶה סֵרוּב פְּנִימִי מִפְּנֵי פַּחַד מִסֵּבֶל. נְטִיָּתְךָ וְסֵרוּבְךָ בִּפְעֻלּוֹת יִהְיוּ רַק לְפִי הַכְּתוּבִים (בְּהַגַוַד גִּיתָא 16.24).
**'לֹא תֶּאְשַׁם'** – הַמִּלָּה 'חֵטְא' כָּאן מְצַיֶּנֶת גַּם חֵטְא וְגַם זְכוּת, שֶׁפֵּרְיָם הוּא כֶּבֶל בְּצוּרַת הַגַּעַת גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנּוֹם, בִּגְלָלוֹ אָדָם נִשְׁאָר מְחוּסַּר טוֹבָתוֹ וּנְוֹלָד וָמֵת שׁוּב וָשׁוּב. הָאָדוֹן אוֹמֵר: הוֹ אַרְג'וּנָה! בְּקִיּוּם פְּעֻלַּת הַחוֹבָה בְּצוּרַת קְרָב, מְיֻסָּד בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ, לֹא חֵטְא וְלֹא זְכוּת יַאַסְרוּךָ.
**נְקֻדּוֹת מְיֻחָדוֹת לְעִנְיַן הַהֶקְשֵׁר:**
בְּשְׁמוֹנֶה הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה, מִן הַשְּׁלוֹשִׁים וְאַחַד עַד הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה, הֵבִיעַ הָאָדוֹן כַּמָּה רַעֲיוֹנוֹת עֲמֻקִּים; כְּגוֹן –
(1) אִם צָרִיךְ לָתֵת דְּרָשָׁה וּלְבָאֵר נוֹשֵׂא, הָאָדוֹן מְלַמֵּד כָּאן אֶת אֻמָּנוּת זֹאת בִּשְׁמוֹנָה הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה. לְמָשָׁל, אִם צָרִיךְ לָתֵת דְּרָשָׁה עַל צִוּוּי וְאִסּוּר – כְּגוֹן לְקַיֵּם פְּעֻלַּת חוֹבָה וְלֹא לְקַיֵּם אֶת שֶׁאֵינֶנָּה חוֹבָה – אָז יְתָאֵר אֶת הַצִּוּוּי תְּחִלָּה, אֶת הָאִסּוּר בָּאֶמְצַע, וְשׁוּב אֶת הַצִּוּוּי בַּסּוֹף, וְכָךְ יְסַיֵּם אֶת הַדְּרָשָׁה. גַּם כָּאן, תָּאַר הָאָדוֹן תְּחִלָּה אֶת תּוֹעֶלֶת קִיּוּם פְּעֻלַּת הַחוֹבָה בִּשְׁנֵי הַפְּסוּקִים הַשְּׁלוֹשִׁים וְאַחַד וְהַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם; אַחַר כָּךְ בָּאֶמְצַע, תָּאַר אֶת הַהֶפְסֵד מֵאִי-קִיּוּם פְּעֻלַּת הַחוֹבָה בְּאַרְבָּעָה פְּסוּקִים מִן הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה עַד הַשְּׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ; וּבַסּוֹף, תָּאַר אֶת תּוֹעֶלֶת קִיּוּם פְּעֻלַּת הַחוֹבָה בִּשְׁנֵי הַפְּסוּקִים הַשְּׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע וְהַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה, וְנָתַן אֶת הַמִּצְוָה לְקַיֵּם אֶת פְּעֻלַּת הַחוֹבָה.
(2) הָאָדוֹן פָּתַר בִּשְׁמוֹנָה הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה אֶת הַטְּעָנוֹת שֶׁהֵבִיא אַרְג'וּנָה מִנְּקֻדַּת מַבָּטוֹ בַּפֶּרֶק הָרִאשׁוֹן; לְמָשָׁל: אַרְג'וּנָה אוֹמֵר – אֵינֶנִּי רוֹאֶה כָּל טוֹב בְּהִלָּחֲמִי (1.31), לָכֵן הָאָדוֹן אוֹמֵר – לִקְשַׁתְרִי, אֵין כְּלִי לְטוֹבָה גָּדוֹל יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת צֶדֶק (2.31). אַרְג'וּנָה אוֹמֵר – אֵיךְ נִהְיֶה שְׂמֵחִים בְּהִלָּחֲמֵנוּ? (1.37) לָכֵן הָאָדוֹן אוֹמֵר – אֵלֶּה הַקְּשַׁתְרִיִּים הַזּוֹכִים בְּמִלְחָמָה כָּזֹאת הֵם אִמְנָם שְׂמֵחִים (2.32). אַרְג'וּנָה אוֹמֵר – תּוֹצָאַת הַמִּלְחָמָה תִּהְיֶה הַגַּעַת גֵּיהִנּוֹם (1.44) לָכֵן הָאָדוֹן אוֹמֵר – בְּהִלָּחֲמְךָ, יֻשַּׂג גַּן עֵדֶן (2.32, 37). אַרְג'וּנָה אוֹמֵר – בְּהִלָּחֲמִי, יִדָּבֵק חֵטְא (1.36) לָכֵן הָאָדוֹן אוֹמֵר – בְּלִי לְהִלָּחֵם, יִדָּבֵק חֵטְא (2.33). אַרְג'וּנָה אוֹמֵר – בְּהִלָּחֲמִי, תִּשָּׁחֵת הַצְּדָקָה כְּתוֹצָאָה (1.40) לָכֵן הָאָדוֹן אוֹמֵר – בְּלִי לְהִלָּחֵם, תִּשָּׁחֵת הַצְּדָקָה (2.33).
(3) אַרְג'וּנָה הָיָה תָּקִיף בְּדַעְתּוֹ שֶׁעֲזִיבַת מַעֲשֵׂה הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָא וּקְבִיעַת פַּרְנָסָה בִּצְדָקָה טוֹבָה לִי יוֹתֵר (2.5), לָכֵן הָאָדוֹן צִוָּה עָלָיו לְהִלָּחֵם (2.38); וּלְאוּדְהָוָה הָיְתָה תַּאֲוָה לִשְׁהוֹת עִם הָאָדוֹן, לָכֵן הָאָדוֹן צִוָּה עָלָיו לָלֶכֶת לְאוּטָּרָקְהַנְדּ וּלְקַיֵּם תַּעֲנִית (שְׁרִימַד בְּהָגַוַתָם 11.29.41). הַרְמָז הַדָּבָר: בְּלִי לְהִתְנַעֵר מֵהַתְּקִיפוּת שֶׁל שֵׂכֶל הָאָדָם עַצְמוֹ, אֵין טוֹבָה. תְּקִיפוּת זוֹ, מִכָּל סוּג שֶׁתִּהְיֶה, אֵינָהּ מַנִּיחָה לְהִתְחַתְּרוּת.
(4) הַנְּקֻדּוֹת שֶׁהָאָדוֹן צִיֵּן בִּקְצָרָה בִּשְׁנֵי הַפְּסוּקִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל פֶּרֶק זֶה, פֵּרֵט אוֹתָן כָּאן; לְמָשָׁל: שָׁם אָמַר 'לֹא הוֹלֵם אֶת הַנָּדִיב', כָּאן הוּא אוֹמֵר 'לִקְשַׁתְרִי, אֵין טוֹבָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר...'. שָׁם אָמַר 'לֹא מוֹבִיל לְגַן עֵדֶן', כָּאן הוּא אוֹמֵר 'שַׁעַר הַנִּפְתָּח לְגַן עֵדֶן'. שָׁם אָמַר 'מֵבִיא קְלוֹן', כָּאן הוּא אוֹמֵר 'יְסַפְּרוּ אֲנָשִׁים אֶת קְלוֹנְךָ הַנִּצְחִי'. שָׁם נָתַן אֶת הַמִּצְוָה לְהִלָּחֵם – 'לָכֵן קוּם, הוֹ מַכֶּה אוֹיְבִים!' – אוֹתָהּ מִצְוָה הוּא נוֹתֵן כָּאן – 'וְאַחַר כָּךְ הִלָּחֵם'.
**קֶשֶׁר:** בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם, דִּבֵּר הָאָדוֹן עַל שִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ; בִּשְׁנֵי הַפְּסוּקִים הַבָּאִים, בְּצַוֹּתוֹ לִשְׁמוֹעַ אֶת זֹאת, הוּא מְתָאֵר אֶת תִּפְאַרְתָּהּ.
★🔗
