**2.65. הסבר** – המילה 'אך' (tu) משמשת כאן כדי לציין את ההבחנה בין הנושא שהוזכר קודם לנושא כאן. בפסוק הקודם אמר האל כי הרהור גרידא באובייקטים חושיים מתוך היקשרות מוביל לנפילה, בעוד שכאן הוא אומר כי עיסוק באובייקטים חושיים ללא היקשרות מוביל להתרוממות. שם נאמרה השחתת השכל; כאן נאמר כי השכל מתייצב באני העליון.
**'וידהאטמה' (Vidheyātmā)** – יש להשאיר את הוויה הפנימית (אנטה-קאראנה) של המתרגל תחת שליטתו. ללא ריסון הוויה הפנימית, לא מושגת שלמות בקרמה-יוגה; למעשה, בעת ביצוע פעולות, נותרת האפשרות לפתח היקשרות לאובייקטים חושיים ולעמוד בפני נפילה. באמת, הכרחי שכל מתרגל ישמור על הוויה הפנימית תחת שליטה. עבור קרמה-יוגי, זה הכרחי במיוחד.
**'אטמבשיה רגדוושא-ויוּקטהיה אינדריהיה' (Ātmavaśyaiḥ rāgadveṣaviyuktaiḥ indriyaiḥ)** – כפי שהמונח 'וידהאטמה' מרמז על הבאת הוויה הפנימית תחת שליטה, כך המונח 'אטמבשיה' מרמז על הבאת החושים תחת שליטה. המשמעות היא כי בעת עיסוק בענייני העולם, החושים צריכים להיות תחת שליטת האדם, וכדי שהחושים יירסנו, הכרחי שיהיו חופשיים מהיקשרות ודחייה (רגה ודוושא). לכן, החושים לא צריכים לאחוז בשום אובייקט מתוך היקשרות, ולא צריכים לנטוש שום אובייקט מתוך דחייה. הסיבה היא שהאחיזה והנטישה של אובייקטים אינן חשובות כמו החשיבות של לא לאפשר להיקשרות ודחייה לעלות בחושים. לכן, בפסוק השלושים וארבעה בפרק השלישי, האל הזהיר את המתרגל: "היקשרות ודחייה שוכנים בכל חוש כלפי אובייקטיו. המתרגל לא צריך לבוא תחת שליטתם; שכן שניהם הם אויביו של המתרגל." בפסוק השלישי בפרק החמישי, אמר האל: "אותו מתרגל המשתחרר מהדואליות של היקשרות ודחייה וכו', משוחרר באושר."
**'וישאיאן צ'אראן' (Viṣayān charan)** – המתרגל שוויה הפנימית שלו תחת שליטתו ושחושיו חופשיים מהיקשרות ודחייה וירסנו, מתרגל כזה אכן מתעסק עם אובייקטים חושיים, כלומר, מבצע כל מיני עניינים גשמיים דרך החושים, אך הוא אינו נהנה מהאובייקטים החושיים. עיסוק באובייקטים חושיים הנעשה עם מנטליות של הנאה בלבד הופך לגורם לנפילה. כדי לשלול מנטליות זו של הנאה משמשים כאן המונחים 'וידהאטמה', 'אטמבשיה' וכו'.
**'פרסאדם אדהיגצ'האטי' (Prasādam adhigachchhati)** – על ידי עיסוק באובייקטים חושיים חופשיים מהיקשרות ודחייה, המתרגל משיג שלווה (טוהר) של הוויה הפנימית. שלווה זו היא סגפנות מנטלית (גיטה 17.16), העדיפה על סגפנות פיזית ומילולית. לכן, מתרגל לא צריך להתעסק עם אובייקטים חושיים מתוך היקשרות, ולא לנטוש אובייקטים חושיים מתוך דחייה, כי הן היקשרות והן דחייה כובלות אותו לעולם.
השלווה העולה מעיסוק באובייקטים חושיים דרך חושים חופשיים מהיקשרות ודחייה, אם לא נכנעים לה, אם לא נהנים ממנה, אז שלווה זו מובילה להשגת האני העליון.
**'פרסאדה סרוודוכהאנאם האניר אסיופּג'אייטה' (Prasāde sarvaduḥkhānāṁ hānir asyopajāyate)** – עם השגת שלווה (טוהר) של התודעה, כל הסבלים נהרסים, משמע לא נותר סבל. הסיבה היא שסבל עולה בתודעה רק בגלל היקשרות. ברגע שסבל עולה, תשוקה נולדת, ומתשוקה כל הסבלים עולים. אך כאשר היקשרות נהרסת, שלווה עולה בתודעה. בשלווה זו, כל הסבלים נהרסים.
כל הסבלים למיניהם עולים רק מהקשר עם הטבע ותוצאותיו – הגוף והעולם – וקשר עם הגוף והעולם עולה מהכמיהה לעונג. הכמיהה לעונג עולה מסבל. אך כאשר שלווה עולה, סבל נהרס. עם השמדת הסבל, הכמיהה לעונג פוסקת. עם הפסקת הכמיהה לעונג, הקשר עם הגוף והעולם פוסק, ועם הפסקת הקשר, היעדר כל הסבלים מתרחש – 'סרוודוכהאנאם האניה'. המשמעות היא שמשלווה מתרחשים שני דברים: ניתוק הקשר עם העולם ויציבות השכל באני העליון. זה מה שהאל הצהיר קודם בפסוק החמישים ושלוש עם המילים 'נישצ'אלה' ו'אצ'אלה', ששכלו הופך יציב כלפי העולם ובלתי ניתן להזזה כלפי האני העליון.
כאן, 'סרוודוכהאנאם האניה' לא משמעה כי נסיבות גורמות סבל לא תבואנה לפניו כלל; אלא, משמע שלפי הקרמה שלו, אירועים ונסיבות מעציבים עשויים לבוא לפניו, אך בוויה הפנימית שלו, סבל, יגון, חוסר מנוחה וכו', לא יכולים לעלות.
**'פרסאנאצ'טסו הי אשו בודהיה פּריאוויטישטאטה' (Prasannachetaso hy āśu buddhiḥ paryavatiṣṭhate)** – השכל של בעל תודעה שלווה (טהורה) הופך מהר מאוד למוצב היטב באני העליון, משמע המתרגל עצמו הופך למוצב באני העליון; לא נותר בשכלו שמץ של ספק.
**הנקודה החיונית** – בין אם זו שלווה כלפי האל או יגון כלפיו – אם אחת משתי אלה גובלת מאוד, היא מובילה במהירות להשגת האני העליון. לדוגמה, כאשר הגופיות, בעודן הולכות לאל, נעצרו וננעלו בבתיהן על ידי אמותיהן, אבותיהן, אחיהן, בעליהן וכו', היגון שחשו מאי יכולתן לפגוש את האל השמיד את חטאיהן, והשלווה שחשו מהרהור באל השמידה את זכויותיהן. כך, לאחר שהשתחררו מחטא וזכות, עזבו את גופיהן ממש שם והיו הראשונות לפגוש את האל. עם זאת, השלווה והיגון העולים כלפי אובייקטים גשמיים מחזקים שניהם את הרישומים של עינוגים, משמע כבלי העולם מתחזקים. דוגמאות לכך הם כל היצורים הרגילים בעולם, הנכרכים בעולם בשל שלווה ויגון.
בשלווה וביגון (סבל), הוויה הפנימית מתרככת. ממש כפי שכאשר צבע נשפך לתוך שעווה רכה, צבע זה הופך קבוע בשעווה, כך, כאשר הוויה הפנימית מתרככת, כל רגש – בין אם קשור לאל או גשמי – הנכנס אליה, הופך קבוע. לאחר הפיכתו לקבוע, רגשות אלה הופכים לגורם להתרוממות או נפילה. לכן, ראוי למתרגל כי גם עם קבלת האובייקט הגשמי הנעים ביותר, לא יתרומם רוחו, וגם עם קבלת האובייקט הגשמי הבלתי נעים ביותר, לא יתערער.
**קישור** – מה שנאמר בשני הפסוקים הקודמים מתחזק עוד בשני הפסוקים הבאים דרך שיטת הניגוד.
★🔗
