**3.10 – 3.11:** בראשית הבריאה, פראג'אפאטי ברהמה, לאחר שברא את היצורים (בעיקר בני האדם) יחד עם הציוויים לחובות החובה, אמר להם: "באמצעות חובה זו, תקדמו את רווחת הכל, וחובה זו בצורת יאג'נה תספק לכם את האמצעים הדרושים למילוי חובותיכם. באמצעות חובותיכם החיוניות, קדמו את הדֶווֹת, ואותם דֶווֹת, באמצעות חובותיהם, יקדמו אתכם. כך, בקידום הדדי זה את זה, תשיגו את הטוב העליון."
**3.11 פירוש:** הסבר – 'סהאיאגְ'נָהּ פְּרָגָ'הּ סְרִישְׁטְוָה פּוּרוֹוָאצָ'ה פְּרָגָ'פּטִיה' (לאחר שברא את היצורים יחד עם יאג'נה, אמר להם פראג'אפאטי). ברהמאג'י הוא היוצר והאדון של היצורים (הבריאה); לכן, תוך כדי ביצוע חובתו שלו, הוא שוקל ללא הרף את הגנתם ורווחתם. כי חובתו של היוצר היא להגן על הנברא. ברהמאג'י בורא יצורים, עוסק בהגנתם, ותמיד חושב על תועלתם. לפיכך, הוא נקרא 'פראג'אפאטי'.
בתחילת הבריאה, כלומר בתחילת המחזור הקוסמי, ברהמאג'י ברא בני אדם המצוידים בכשירות ובכושר הבחנה לחובות חובה (ראה הערה עמ' 128). השימוש הנכון בנסיבות חיוביות ושליליות הוא המביא רווחה. לכן, ברהמאג'י ברא בני אדם על ידי הענקת כושר ההבחנה להם להשתמש נכון הן בנסיבות חיוביות והן בשליליות. דרך בעלי חיים, ציפורים, עצים וכו', מתרחשת תועלת טבעית (מילוי חובה) על ידי שיקול נכון ולא נכון; אך בני האדם, בחסדי האל, קיבלו כוח הבחנה מיוחד. לכן, אם יעריכו את כושר ההבחנה שלהם ויימנעו מפעולות בלתי הולמות, אזי גם דרכם יכולות להתרחש פעולות טבעיות לרווחת העולם.
דֶווֹת, חכמים, אבות קדומים, בני אדם, ושאר בעלי חיים, ציפורים, עצים וכו', כולם יצורים. מביניהם, בשל כשירויות, זכויות ואמצעים מיוחדים, האחריות לקיומם של כל שאר היצורים מוטלת על בני האדם. לפיכך, כאן המונח 'פְּרָגָ'הּ' משמש במיוחד לבני אדם.
קארמה יוגה קיימת מאז ומעולם. בפרק הרביעי, פסוק שלישי, עם המילה 'פּוּרָאטַנָה' (עתיק), אומר גם האל כי קארמה יוגה זו כמעט אבדה מאז זמן רב מאוד, ואני כעת הכרזתי עליה שוב לכם. אותה נקודה נאמרת כאן בדרך אחרת עם המילה 'פּוּרָא' (בימים קדומים) – 'לא רק אני, אלא אפילו ברהמאג'י, בתחילת הבריאה, לאחר שברא יצורים יחד עם חובה, ציווה עליהם לתרגל אותה קארמה יוגה.' הכוונה היא שמסורת הקארמה יוגה (ביצוע חובות חובה ללא אנוכיות) זורמת מאז זמן ללא התחלה. זה לא דבר חדש.
בפרק הרביעי (פסוקים 24 עד 30), כל האמצעים המתוארים להשגת העצמי העליון נקראים בשם 'יאג'נה'; כגון – דְרַוְיַה יאג'נה (קורבן חומרי), טַפּוֹ יאג'נה (קורבן של סגפנות), יוֹגַה יאג'נה (קורבן היוגה), פְּרָאנָאיָאמָה וכו'. באופן כללי, המילה 'יאג'נה' מפורסמת רק לפעולות הקשורות לטקסי הקרבת אש; אך בגִיתָא, המילה 'יאג'נה' מציינת גם את כל הפעולות המותנות המתבצעות לפי ציוויי הכתובים. חובות חובה המתקבלות לפי הווארנה, אשראם, דהרמה, ג'אטי, טבע, ארץ, זמן וכו', נכללות תחת 'יאג'נה'. כל הפעולות המתבצעות עם הרגש לרווחת הזולת הן גם 'יאג'נה' בלבד. האחריות ליאג'נה (חובה) כזו מוטלת על בני האדם בלבד.
'אַנֵנָה פְּרַסַוִישְׁיַדְהְוַם אֵשַׁה ווֹ אַסְטְוִישְׁטַ-קָאמַדְהוּק' (ראה הערה עמ' 129.1) – ברהמאג'י אומר לבני האדם: "במילוי חובותיכם respective, קִדְמוּ את הכל, הַקְדִּימוּ אותם! בעשותכם כן, תקבלו ללא הרף את החומרים השימושיים לביצוע חובותיכם; אל יהיה מחסור בכך."
כדי להסיר את נטייתו של ארג'ונה לאי-פעולה, אומר האל כי גם מדבריו של פראג'אפאטי ברהמאג'י עליכם ללמוד את ההוראה לבצע חובות חובה. רק על ידי ביצוע חובות לרווחת הזולת יכול להתקדם עולמכם והעולם הבא.
על ידי ביצוע פעולה עם גישה נטולת תשוקה, אך ורק משיקולי חובה, אדם משתחרר; ועל ידי ביצוע פעולה עם גישה מונעת תשוקה, אדם נכבל. בהקשר הנוכחי, הדיון הוא על חובות חובה המתבצעות עם גישה נטולת תשוקה. לכן, כאן נטילת משמעות המילה 'אִישְׁטַ-קָאמַה' כ'אובייקטים נחשקים להנאה' (המציינת גישה מונעת תשוקה) אינה נראית הולמת. כאן, משמעות מילה זו היא – החומרים הדרושים לביצוע יאג'נה (חובת חובה) (ראה הערה עמ' 129.2).
קארמה יוגי תמיד מוכן לשרת או להועיל לאחרים. לכן, לפי צו פראג'אפאטי ברהמאג'י, לעולם לא יחסרו לו החומרים, היכולת ופריטי היסוד הדרושים לקיום הגוף לצורך שירות הזולת. הוא מקבל בקלות וללא הרף את הדברים השימושיים הללו. לפי צו ברהמאג'י, כל החומרים שמישהו קיבל לביצוע חובות, הם מספיקים לחלוטין כדי למלא את חובתו. החומרים לחובה לעולם אינם חסרים לאף אחד. לא יכולה להיות כל אי-התאמה בצו ברהמאג'י; כי כאשר הוא ציווה על ביצוע החובה, אזי אספקת החומרים המספיקים למילוי חובה זו תלויה גם היא בו בלבד.
במציאות, גוף האדם אינו מיועד להנאת תענוגות – 'גוף זה אינו להנאת אובייקטים חושיים' (מאנאס 7.44.1). לכן, אף כתב קודש אמיתי אינו נותן את הציווי או ההוראה 'ליהנות מתענוגות גשמיים'. החברה גם אינה נותנת רשות להנאה בלתי מרוסנת. להפך, הן כתבי הקודש והן החברה נותנים את הציווי או ההוראה להעניק אושר לאחרים. לדוגמה, האב מקבל את הציווי שעליו לטפח ולגדל את הבן, אך בשום מקום אין ציווי שהבן ייקח שירות מהאב. באופן דומה, יש להבין זאת למערכות יחסים אחרות כמו בן, אישה וכו'.
קארמה יוגי תמיד שומר על רגש הנתינה, לא על רגש הלקיחה; כי רגש הלקיחה כובל. שמירה על רגש הלקיחה לא רק חוסמת את השגת השחרור אלא גם יוצרת מכשולים בהשגת אובייקטים גשמיים. כמעט כולם חווים שבעולם, אף אחד אינו רוצה לתת למי שמשמר רגש של לקיחה. לכן, ברהמאג'י אומר שרק על ידי ביצוע חובה ללא אנוכיות, ללא תשוקה לכלום, יכול אדם להשיג את התקדמותו (רווחתו).
'דֶוָאן בְּהָאוַאיָאטָאנֵנָה' – כאן המילה 'דֶוַה' היא אינדיקטיבית; לכן, תחת מונח זה יש להבין את כל היצורים – בני אדם, דֶווֹת, חכמים, אבות קדומים וכו'. כי מטרתו של קארמה יוגי היא להעניק אושר לכל היצורים באמצעות חובות החובה שלו. לכן, כאן ברהמאג'י מצווה על בני האדם, למען קידום כל היצורים, לשמור על יאג'נה זו בצורת חובות החובה שלהם. במילוי חובותיהם respective, רווחתו של אדם מתרחשת אוטומטית (גִיתָא 18.45). בני האדם בלבד כשירים במלואם לקבל את ההוראה לביצוע חובה. רק בני האדם קיבלו את חופש הפעולה; לכן, עליהם לעשות שימוש נכון בחופש זה.
'טֶה דֶוָא בְּהָאוַאיָאנְטוּ וָה' – כשם שפרחים ופירות מופיעים באופן טבעי על עצים, מטפסים וכו'; אך אם נותנים להם דשן ומים, אזי פרחים ופירות גדלים עליהם במיוחד. באופן דומה, על ידי פולחן והקרבה, הדֶווֹת מקבלים תזונה, ודרכה תפקודיהם נעשים צודקים במיוחד. אך כאשר בני האדם אינם סוגדים לדֶווֹת באמצעות חובותיהם, אזי הדֶווֹת אינם מקבלים תזונה, ודרכה נוצר חוסר בהם לביצוע חובותיהם. בשל חוסר במילוי חובתם, מתרחשות בעולם צרות כמו בצורת, גשם מופרז וכו'.
'פַּרַסְפַּרַם בְּהָאוַאיָאנְטָה' – משמעות מילים אלה לא צריכה להיות מובנת כ: עלינו לשרת אחרים רק אם הם משרתים אותנו. אלא, יש להבין זאת כך: בין אם אחרים משרתים אותנו או לא, עלינו בהחלט לשרת אותם באמצעות חובתנו. מה אחרים עושים או לא עושים; האם הם מעניקים לנו אושר או צער – אין לנו כל עניין בעניינים אלה; כי מי שמביט בחובות הזולת נופל מחובתו שלו. כתוצאה מכך, מתרחשת נפילתו. לגרום לאחרים למלא את חובתם אינו אפילו עניין של זכותנו. עלינו למלא רק את חובתנו שלנו לרווחת הכל ולהעניק אושר לכולם דרכה. בשירות, אל לנו לשמור אפילו מעט מהבנתנו, יכולתנו, זמננו או חומרינו לעצמנו. רק אז תהיה ניתוק מלא מעצלות.
עלינו לשרת את כל קשרינו הגשמיים – אם, אב, אישה, ילדים, אחים, גיסות וכו'. יחסים אלה אינם למען לקיחת הנאתנו שלנו. לפי איזה קשר שיש לנו איתם, לשרת אותם בהתאם, להעניק להם אושר לפי ההולמות, זו חובתנו. לצפות מהם לכל ציפייה ולשקול את זכותנו עליהם היא טעות גדולה. אנו חייבים להם, ונולדנו בתוכם כדי לשלם חוב זה. לכן, שירות ללא אנוכיות לקרובים אלה ופרעון חובתנו – זו חובתנו ההכרחית הראשונה במעלה. עלינו לשרת את כולם; אך שירות אותם קרובים שאחראים להם צריך להיעשות תחילה.
העיקרון הוא שהגוף, החושים, התודעה, השכל, האובייקטים וכו', אינם שלנו ואינם עבורנו. לכן, על ידי מילוי חובות respective, קידום הדדי מתרחש אוטומטית.
**העניין העמוק לגבי חובה וזכויות:**
קארמה יוגה מתרחשת רק כאשר אדם, במילוי חובתו, מגן על זכויות הזולת. לדוגמה, שירות הורים היא חובת הבן וזכות ההורים. מה שזכות הזולת הופך לחובתנו. לכן, כל אדם חייב להגן על זכויות הזולת על ידי מילוי חובתו שלו ואל לו להביט בחובת הזולת. בהבטה בחובת הזולת, אדם עצמו נופל מחובה; כי הבטה בחובת הזולת אינה חובתנו. הכוונה היא שהועלת הזולת היא חובתנו וזכותם. למרות שזכויות כפופות לחובה, בכל זאת אדם לא צריך להביט בזכויותיו שלו כלל; אלא, עליו לוותר על זכויותיו. עליו לבצע את חובתו רק למען הגנה על זכויות הזולת. הבטה בחובת הזולת וקביעת זכויותיו שלו היא הגורמת לנפילה גדולה בעולם הזה ובעולם הבא. בזמן הנוכחי, הגורם השורשי לחוסר המנוחה, המריבות והקונפליקטים הנראים בבתים ובחברה הוא בדיוק זה: אנשים דורשים את זכויותיהם אך אינם ממלאים את חובותיהם! לכן, ברהמאג'י מורה לדֶווֹת ולבני אדם שהועלת הדדית היא חובתכם.
'שְׁרֵיָהּ פַּרַם אַוָאפְּסְיַתְהַ' – באופן כללי, נוצרה תפיסה שהאמירה כאן על השגת הטוב העליון היא הגזמה, אך במציאות, זה לא כך. אם למישהו יש ספק בכך, הוא יכול לנסות ולראות בעצמו. כשם שבהחזרת פיקדון לשומרו, אין לנו כל קשר עם שומר זה או פיקדון זה; באופן דומה, בשימוש באובייקטים גשמיים בשירות העולם, אין לנו כל קשר עם העולם או עם אובייקטים גשמיים. ברגע שהקשר המשוער עם העולם נותק, מתרחשת החוויה של צ'ינמיאטה (תודעה טהורה). לכן, לדמיין הגזמה בדברי פראג'אפאטי ברהמאג'י אינו הולם.
העיקרון הוא שכל עוד אדם פועל עבור עצמו, פעולותיו אינן מסתיימות והוא נכבל בהן יותר ויותר. רק הוא מלא מי שלעולם אינו עושה דבר עבור עצמו. על ידי אי-עשיית דבר עבור עצמו, אפילו התנהגות חטאית אינה מתרחשת; כי התנהגות חטאית קורית רק בשל תשוקה (3.37). לכן, מבקש הרוצה ברווחתו שלו צריך, לפי ציוויי הכתובים, לוותר על תשוקה לפירות ולהתקשרות ולהשתדל בביצוע חובות חובה; אז הרווחה מושגת אוטומטית.
על ידי ויתור על תשוקותיו שלו, מתרחשת רווחת העולם כולו. מי שקשור, נהנה מתענוגות למילוי תשוקותיו, לא רק מזיק לעצמו (גורם לנפילתו), אלא גם מזיק לחסרי אמצעי ההנאה, כלומר מעניק להם צער. כי בראיית אדם עם אמצעי הנאה, טבעי לאדם בחסר לחוש צער בהיעדר אמצעים אלה. כך, אדם הנהנה מתענוגות עבור עצמו לעולם לא יכול להימלט מאלימות. בדיוק להפך מזה, בראיית אדם ההולך בדרך הרוחנית, אחרים משיגים אוטומטית שלווה, כי לכולם יש זכות שווה על עושר רוחני. המסקנה הנגזרת היא שאם אדם, מוותר על תשוקה והתקשרות, ממשיך לבצע את חובות החובה שלו, אז לפי אמירת ברהמאג'י, הוא בהחלט ישיג את הטוב העליון. אין ספק בכך.
כאן, השגת הטוב העליון נאמרת בעיקר עבור בני אדם, לא עבור דֶווֹת. כי מין הדֶווֹת אינו נוצר להשגת שחרורם שלהם. דֶווֹת נוצרו לתת תוצאות לפי הפעולות שבני האדם מבצעים, לתת את החומרים לפעולה, וליהנות מפירות פעולותיהם המועילות שלהם. לא שהם נותנים את החומרים לפעולה עם גישה נטולת תשוקה. עם זאת, אם אפילו בין דֶווֹת אלה, מישהו מפתח תשוקה לשחרורו שלו, אז אין איסור על שחרורו להתרחש, כלומר אם מישהו רוצה להשיג את שחרורו, הוא יכול. כאשר אין איסור אפילו על האדם החוטא ביותר להשתחרר, אז איך יכול להיות איסור על דֶווֹת (המהווים מין בעל זכויות) להשיג את שחרורם? אף על פי כן, מטרת הדֶווֹת נותרת הנאת תענוגות, לכן בדרך כלל אין להם תשוקה לשחרורם שלהם.
★🔗
