**פרק ג', פסוק כ"ד – פרשנות:**
[בפסוק כ"ב, האדון ביסס את ההכרח בביצוע החובה באמצעות שיטת הקישור החיובי (אנוואיה). בפסוקים אלו, האדון מבאר את הנזק הנובע מאי-ביצוע החובה באמצעות שיטת הקישור השלילי (ויאטירקה).]
**"אילו לא הייתי אני עוסק בפעולה ללא-לאות..."**
המילה 'הִי' (כי) כאן משמשת לחיזוק הביטוי 'וַרְתָא אֶוַה צַה קַרְמַנִי' (אכן, אני עוסק בפעולה) מהפסוק הקודם. האדון אומר שפשוט בלתי אפשרי עבורי לא לבצע פעולה בערנות; עם זאת, בהנחה לשם הדיון שלא הייתי מבצע פעולה – במובן זה השתמש האדון כאן במילים 'אילו אי פעם'. המונח 'אַטַנְדְרִיטַה' (ערני, ללא-לאות) מרמז שאסור להיות עצלן או רשלן בביצוע חובות חובה; אלא יש לבצען בזהירות רבה ובחריצות. על ידי אי-ביצוע חובות חובה בערנות, אדם, הנכנע לעצלנות ורשלנות, מבזבז את חייו האנושיים היקרים. רק על ידי ביצוע פעולות בזהירות ובחריצות, מבלי להכניס לתוכן רשלנות (עצלנות-הזנחה), משתחרר האדם מכבלי הפעולה. כשם שענף עץ קשה ויבש נשבר בקלות, אך ענף רפוי, שבור חלקית, התלוי ואינו ניתק – אינו נשבר בקלות, כך גם על ידי ביצוע פעולות בזהירות ובחריצות, משתחררים מכבלי הפעולה, אך על ידי ביצוע פעולות בעצלנות ורשלנות (ברפיון) – לא משתחררים. לכן השתמש האדון במילה 'סַמָאצַרַה' (בצע בשלמות) בפסוק י"ט ובמילה 'אַטַנְדְרִיטַה' בפסוק זה. אם זיכרון של פעולה מסוימת עולה שוב ושוב, יש להבין שאירע פגם כלשהו (תאווה, היקשרות, חוסר שלמות, עצלנות, רשלנות, אדישות וכו') בביצוע פעולה זו, שבגללו לא השתחרר מכבליה. דווקא משום שאדם לא משתחרר מכבלי הפעולה – עולה זיכרון הפעולות שביצע.
**"הו פָּארְתַה, כל בני האדם בדרכים כולם הולכים בדרכי."**
במילים אלו מרמז האדון שרק ההולכים בדרכי הם הראויים באמת להיקרא בני אדם. אלה אשר, מבלי לקבלני כאידיאל שלהם, אינם מבצעים את חובותיהם מעצלנות ורשלנות אך למרות זאת רוצים זכויות – אינם ראויים באמת להיקרא בני אדם על אף שיש להם צורת אדם. בפסוק כ"א בפרק זה אמר האדון שכל בני האדם הולכים אחרי מה שאדם גדול עושה, ורואים בזה סטנדרט. בפסוק זה אומר האדון שבני האדם בדרכים כולם הולכים בדרכי. המשמעות היא שבעוד שאדם גדול הוא איש מופת בעולם אחד (עולם האדם), אני איש המופת בכל שלושת העולמות. האדון יורד לעולם האדם כדי להראות לאנושות כיצד לחיות בעולם. עצם אמנות החיים בעולם היא להבין שאדם לא נמצא כאן עבור עצמו. העולם הוא בעצם בית ספר שבו עלינו ללמוד לבצע פעולות לרווחת הזולת, תוך ויתור על תאווה, בעלות, אנוכיות וכו', ועל ידי פעולה בהתאם – להשיג את שחרורנו שלנו. כל היחסים בעולם קיימים אך ורק עבור שירות הדדי (רווחה). לכן, אב, בן, בעל, אישה, אח, אחות וכו', כולם צריכים לבצע את חובותיהם respective תוך הגנה על זכויותיו של האחר ולחתור לרווחתו.
**"עולמות אלו היו אובדים אילו לא הייתי מבצע פעולה..."**
בפסוק כ"ג, במילים 'אילו לא הייתי אני עוסק בפעולה ללא-לאות', דיבר האדון על הנזק הנובע מאי-זהירות בפעולות. כעת, בפסוק זה (כ"ד), במילים שלעיל, הוא מדבר על הנזק הנובע מאי-ביצוע פעולה כלל. על אף שבלתי אפשרי שלא אבצע חובות חובה, בכל זאת, בהנחה שכך היה – במובן זה השתמש האדון כאן במילה 'צֵט' (אילו). משמעות מילים אלו היא שאסור לפתח היקשרות אפילו לאי-פעולה – 'היקשרותך אל תהיה לאי-פעולה' (בהגווד גיטה ב', מ"ז). לכן, האדון נותן את הדוגמה שלו עצמו, באומרו שלמרות שאין לי דבר להשיג, אני בכל זאת מבצע פעולה. אם אני (על פי הווארנה, האשרמה וכו' שבהם התגלמתי) לא אבצע את חובתי, אז כל האנושות הייתה נהרסת ואובדת, כלומר נופלת. הסיבה היא שעל ידי נטישת חובתו, עולות באדם תכונות טמאסיות המובילות להשפלתו – 'אלה שטבעם טמאסי יורדים מטה' (בהגווד גיטה י"ד, י"ח). האדון הוא איש המופת בשלושת העולמות, וכל היצורים הולכים בדרכו בלבד. לכן, אם האדון לא היה מבצע את חובתו, אז אף אחד בשלושת העולמות לא היה מבצע את חובתו. על ידי אי-ביצוע חובתם, הם היו נופלים אוטומטית.
**"והייתי אני סיבת הבלבול והייתי משחית יצורים אלו."**
אילו לא הייתי מבצע חובות חובה, כל העולמות היו נהרסים ואובדים, והייתי הופך לגורם להשחתתם, אף שדבר זה אינו אפשרי. כאשר שני דהרמות (תכונות/איכויות) סותרות מתמזגות לאחת, זה נקרא 'סַנְקַרַה' (בלבול, תערובת, אי-סדר). בפסוקים מ' ומ"א בפרק הראשון, אמר ארג'ונה: 'אם אלחם, השושלת תושמד. עם השמדת השושלת, הדהרמה המשפחתית הנצחית אובדת; עם אובדן הדהרמה, אי-צדק גובר על כל המשפחה; עם גידול אי-הצדק, נשות המשפחה משחיתות; ועם השחתת הנשים, נוצר ווארנה-סנקרה (בלבול הסדרים החברתיים).' כך, תפיסתו של ארג'ונה הייתה שעל ידי לחימה, ייווצר ווארנה-סנקרה. אך כאן, האדון קובע את ההפך – שעל ידי אי-ביצוע חובת הלחימה, ייווצר ווארנה-סנקרה. בנושא זה נותן האדון את הדוגמה שלו עצמו: אילו לא הייתי מבצע את חובתי, אז בלבול היה נוצר אוטומטית בכל ההיבטים – קרמה, דהרמה, פולחן, ווארנה, אשרמה, קאסטה וכו'. המשמעות היא שדווקא על ידי אי-ביצוע חובתו נוצר בלבול. לכן, האדון אומר כאן לארג'ונה, כביכול: אתה תהיה הגורם ליצירת ווארנה-סנקרה על ידי אי-ביצוע חובת הלחימה שלך, ולא על ידי לחימה (כפי שאתה מאמין).
**נקודה מיוחדת:**
האדון עונה על שאלתו המקורית של ארג'ונה ("מדוע אתה מעורב אותי בפעולה נוראה?") בשלושת הפסוקים הללו – כ"ב, כ"ג וכ"ד – על ידי נתינת הדוגמה שלו עצמו: לא שאני בלבד מעורב אותך בפעולה; אלא שאני עצמי גם כן עוסק בפעולה ללא הרף, אף שבאמת אין שום חובה עליי לעשות ולא שום דבר עבורי להשיג בכל שלושת העולמות. האדון רומז לארג'ונה: בהתגלמות זו, אתה קיבלת ואני גם קיבלתי שאתה תהיה הרכב ואני אהיה הרכב; אז ראה, על אף שאני קשאטריה, היום אני משרת כרכב שלך וכך מבצע בחריצות ובערנות את החובה שקיבלתי. ביצוע חובה זו שלי ישפיע גם על שלושת העולמות כי אני איש המופת בשלושת העולמות. כל היצורים הולכים בדרכי בלבד. כך, גם אתה אל תתרשל בחובתך החובה אלא בצע אותה בזהירות ובחריצות, כפי שאני עושה.
**קישור:**
כשם שבשלושת הפסוקים הקודמים תיאר האדון את הצורך בערנות בביצוע פעולה עבור עצמו, בשני הפסוקים הבאים הוא מעורר את הנשמות הגדולות החכמות להיות ערניות בביצוע פעולה.
★🔗
