מורים, אבות, בנים, וכן סבים, דודים מצד האם, חותנים, נכדים, גיסים וקרובים אחרים.

מורים, אבות, בנים, וכן סבים, דודים מצד האם, חותנים, נכדים, גיסים, וכל שאר הקרובים — גם אם יתקפוני, אינני חפץ להרגם, הו מדהוסודנה! גם אם אשלט בשלושת העולמות, עדיין לא ארצה להרגם; קל וחומר למען אדמה זו? פירוש: בעתיד, בפסוק העשרים ואחד של הפרק השישה עשר, יאמר האדון כי תאווה, כעס וחמדנות — שלושה אלה הם שערי הגיהינום. באמת, אלו שלוש צורות של תאווה אחת. שלושה אלה נובעים מהענקת חשיבות לחפצים גשמיים, לאנשים וכיוצא בזה. תאווה, כלומר חמדה, מתבטאת בשני סוגי פעולות: השגת הרצוי והסרת הבלתי רצוי. מתוך אלה, השגת הרצוי אף היא משני סוגים: צבירה ועונג. הרצון לצבור נקרא 'חמדנות', והרצון ליהנות מתענוג נקרא 'תאווה'. כאשר יש מכשול בהסרת הבלתי רצוי, נוצר 'כעס' — כלומר, כעס מתעורר כלפי אלה החוסמים את השגת העונגים או הצבירה, או כלפי אלה המסבים לנו נזק, אלה המבקשים להשמיד את גופנו, מה שמוביל לפעולה של השמדת אלה המסבים נזק. כך מוכח שבמלחמה, אדם מונע רק משתי דרכים: להסרת הבלתי רצוי, כלומר למילוי ה'כעס' שלו, ולהשגת הרצוי, כלומר לסיפוק ה'חמדנות'. אך כאן, ארג'ונה שולל את שתי הסיבות הללו. 'מורים, אבות... קל וחומר למען אדמה זו?' — גם אם קרובים אלה, בכעס להסרת הבלתי רצוי שלהם, יתקפוני ואף יבקשו להרגני, עדיין, אינני חפץ, בכעס להסרת הבלתי רצוי שלי, להרגם. גם אם הם, בחמדנות להשגת הרצוי שלהם, בתאווה לממלכה, יבקשו להרגני, עדיין, אינני חפץ, בחמדנות להשגת הרצוי שלי, להרגם. הכוונה היא שבהכנעתי לכעס ולחמדנות, אינני חפץ לרכוש את שערי הגיהינום. בשימוש במילה 'גם' (אפי) פעמיים כאן, כוונתו של ארג'ונה היא: אני אפילו לא חוסם את תועלתם העצמית, אז מדוע שירצו להרגני? אך נניח, במחשבה ש'הוא חסם ראשון את תועלתנו העצמית', הם מתכוונים להשמיד את גופי, גם אז (גם אם יתקפו) אינני חפץ להרגם. שנית, בהרגי אותם, אם אשלט בשלושת העולמות — זה אפילו לא אפשרי — אך נניח שבהרגי אותם אשלט בשלושת העולמות, גם אז (גם למען שלטון בשלושת העולמות) אינני חפץ להרגם. 'מדהוסודנה' — משמעות הפנייה הזו היא: אתה הוא הורג השדים, אך האם מורים כדרונה וסבים כבהישמה הם שדים, שאחפוץ להרגם? הם קרובינו היקרים והאהובים ביותר. 'מורים' — בין קרובים אלה, אלה כדרונאצ'אריה, עמם יש לנו קשר של לימוד וטובה — מורים מכובדים כאלה — האם עליי לשרתם או להילחם בהם? יש להקריב את עצמו, אף את חייו ממש, לרגלי המורה. זה בלבד ראוי לנו. 'אבות' — בהתחשב בקשר הגופני, אבות אלה הם הצורה עצמה שהיא גופנו זה. לאחר שהפכנו לצורתם ממש דרך גוף זה, כיצד נוכל, בהכנענו לכעס או לחמדנות, להרוג אבות אלה שלנו? 'בנים' — בנינו ואחינו ראויים לגידול ולטיפוח בכל מובן. גם אם יפעלו נגדנו, עדיין, לטפחם הוא הדהרמה שלנו ממש. 'סבים' — בדומה, אלה שהם סבים, מכיוון שהם מכובדים אף בעיני אבותינו, הם ללא ספק מכובדים ביותר עבורנו. הם יכולים להוכיחנו, הם יכולים אף להכותנו. אך מאמצנו צריך להיות כך שלא יסבלו כל סוג של צער או מצוקה; להפך, שיהיה להם אושר, נוחות, ויקבלו שירות. 'דודים מצד האם' — אלה שהם דודינו מצד האם הם האחים של האמהות שגידלו וטיפחו אותנו. לכן, יש לכבדם כאמהות. 'חותנים' — אלה, חותנינו, הם האבות המכובדים של נשותיי ונשות אחיי. לכן, הם שווים לאבות גם עבורנו. איך אוכל לרצות להרגם? 'נכדים' — בני בנינו ראויים אף יותר לגידול ולטיפול מאשר בנים. 'גיסים' — אלה שהם גיסינו הם גם האחים היקרים של נשותינו. איך אפשר להרגם! 'קרובים' — כל הקרובים הללו הנראים כאן, וכל שאר הקרובים מלבדם — האם יש לגדלם, לטפחם ולשרתם, או שיש להרגם? גם אם בהרגם נשלט בשלושת העולמות, האם יהיה ראוי להרגם? להרגם אינו ראוי כלל. קישור: בפסוק הקודם, ארג'ונה ציין שתי סיבות לא להרוג קרובים. כעת, מנקודת מבט של תוצאה גם כן, הוא קובע כי אין להרוג קרובים.