**פרק ג', פסוק י"ב:**
האלים, המזינים על ידי הקורבן, ימלאו את צרכיכם (ללא בקשה) כדי שתוכלו למלא את חובותיכם. מי שזוכה בהנאות מן האלים ואינו חולק אותן עם אחרים, אלא נהנה מהן לבדו – הוא באמת גנב.
**פירוש:**
הביטוי "אישטאן בְּהוֹגָאן הִי ווֹ דֶוָוה דָאסְיַנְטֶה יַגְ'נְיָה-בְּהָוִיטָאה" – גם כאן המונח "אישטה-בְּהוֹגָה" אינו יכול להתפרש כאובייקטים רצויים להנאה. הסיבה היא שהפסוק הקודם (הי"א) מדבר על השגת הטוב העליון, ופסוק זה (הי"ב) מציין את האמצעי לכך. הטוב העליון לעולם לא יושג כל עוד קיימת תשוקה להנאות. לכן, כאן המילה "אישטה", הנגזרת מהשורש "יַגְ'", והמילה "בְּהוֹגָה" שמשמעה אמצעים הכרחיים, משמעות המילים הנ"ל היא: אותם אלים ימשיכו לספק לכם את האמצעים הדרושים לביצוע הקורבן (פעולה חובתית).
הביטוי "יַגְ'נְיָה-בְּהָוִיטָאה דֶוָוה" מרמז שהאלים, מתוך ראיית זאת כחובתם, בהחלט מספקים לבני האדם את האמצעים ההכרחיים; רק בני האדם הם אלה שחייבים למלא את חובתם.
"טָאיר דָאטָאן אַפְּרָדָאיָה אֶבְּהְיוֹ יוֹ בְּהוּנְקְטֶה" – ברהמה השתמש במילים "טֶה דֶוָוה" עבור האלים משום שבני האדם היו נוכחים לפניו, לא אלים. אך כאן המילה "אֶבְּהְיַה" (הנוצרת מ"אִידַם") משמשת, המציינת קרבה. עבור האדון, הכול קרוב (גיטה ז', כ"ו). זה מוכיח שמכאן ואילך מתחילים דבריו של האדון עצמו.
כאן, המילה "בְּהוּנְקְטֶה" אינה מתכוונת רק לאכילת מזון, אלא מתייחסת לשימוש בכל האמצעים ההכרחיים לקיום הגוף (מזון, ביגוד, עושר, מחסה וכו') להנאה עצמית.
גוף זה מתקבל מההורים ומתפתח גם על ידיהם. ידע מתקבל מהמורים. האלים מספקים לכולם את האמצעים לפעולה חובתית. חכמים מעניקים חוכמה לכולם. אבות קדומים מראים לבני האדם את הדרך לאושר ולנוחות. בעלי חיים, ציפורים, עצים, מטפסים וכו', מוסרים עצמם לאושר הזולת. (למרות שבעלי חיים, ציפורים וכו' אינם מודעים לכך שהם מועילים לאחרים, בכל זאת, תועלת לאחרים מתרחשת באופן ספונטני דרכם.) כך, כל האמצעים שברשותנו – כוח, יכולת, מעמד, סמכות, עושר, רכוש וכו' – כולם התקבלו מאחרים. לכן, יש להשתמש בהם לשירות הזולת בלבד.
הגוף, החושים, התודעה, השכל וכו' – כל הדברים הללו התקבלו מהעולם. הם מעולם לא היו שלנו, ולעולם לא יהיו. לכן, לראותם כשלנו ולמעננו, וליהנות מהם, היא הכבלים עצמם. הדרך הפשוטה להשתחרר מכבלים אלו היא לראות דברים אלו כשייכים לאלו שמהם קיבלנו אותם, ולהשקיע אותם בשירותם ללא אנוכיות. זוהי חובתנו העליונה.
ספק עולה לעתים קרובות בתודעתם של המחפשים: "אם נשרת את העולם, ניקשר אליו ונתערב!" אך דברי האדון קובעים שגורם ההסתבכות אינו השירות, אלא התחושה של לקיחה למען עצמנו. לכן, נטישת תחושת הלקיחה, וכמו האלים, נתינת אושר לאחרים היא החובה העליונה של כל אדם.
עקרון הקרמה יוגה קובע את השימוש הנכון באמצעים, היכולת, הזמן וההבנה שהתקבלו. לרצות יותר (אמצעים חדשים וכו') מעבר לאמצעים שהתקבלו מנוגד לעקרון הקרמה יוגה. לכן, יש להשתמש באמצעים שהתקבלו וכו' לרווחת הזולת. אין כל צורך ביותר. הגיוני שככל שמצפים ממישהו, כך היא יכולתו; אז כיצד יכולים אלוהים או האלים לצפות ליותר מכך?
"סְטֶנָה אֶוַה סַה" – השימוש ביחיד כאן ("סַה סְטֶנַה") מרמז שהאדם שאינו ממלא את חובתו לוקח לעצמו בלבד את חלקו של האמצעים (מזון, מים, ביגוד וכו') המיועדים לכולם, מבלי לתת אותם לאחרים. לכן, הוא אכן גנב.
מי שנהנה לבדו מבלי לתת לאחרים את חלקו הוא בהחלט גנב. אך מי שבמידה כלשהי רוצה למלא את האינטרס האנוכי שלו – כלומר, רוצה כבוד, שבח וכו' בתמורה לשימוש באמצעים בשירות – גם הוא גנב במידה זו. לבו של אדם כזה לעולם לא יישאר טהור ושליו.
גוף אינדיבידואלי זה אינו נפרד בשום אופן מהעולם הקולקטיבי, ולא יכול להיות; משום שחלק מהקולקטיב נקרא אינדיבידואל. לכן, לראות את האינדיבידואל (הגוף) כשלנו ולא לראות את הקולקטיב (העולם) כשלנו הוא הגורם לדואליות כמו משיכה ודחייה, וזוהי עצמה האגו, האינדיבידואליות או אי-השוויון. באמצעות תרגול הקרמה יוגה, כל אלו (משיכה, דחייה וכו') נהרסים בקלות. הסיבה היא שהקרמה יוגי שומר על התחושה: "כל מה שאני עושה, אני עושה לא למען עצמי, אלא למען העולם כולו." כאן טמון נקודה עמוקה: הקרמה יוגי מבצע את כל הפעולות במטרה לרווחת העולם כולו, מבלי לבצע אפילו פעולה אחת לרווחתו האישית. הסיבה היא שראיית רווחתו האישית כנפרדת מרווחת הכל גם היא מעוררת אינדיבידואליות ואי-שוויון, המהווים מכשולים בהתקדמות המחפש. כל מה שיש לנו – גוף, חושים, תודעה, שכל וכו' – כולם התקבלו מהעולם. להשתמש בדבר שהתקבל מהעולם אך ורק למילוי מטרות אנוכיות אינו יושר.
**נקודה מיוחדת בנוגע לחובה:**
מטרתה היחידה של התרבות ההינדואית היא רווחת האנושות. עם מטרה זו, ברהמה (בתחילת הבריאה) מצווה על בני האדם להעניק אושר זה לזה באמצעות ביצוע חובותיהם בהתאמה ללא אנוכיות (גיטה ג', י').
במשפחה, אחים, אחיות, אמהות וכו', כולם בהחלט מבצעים פעולות; אך הטעות הגדולה שהם עושים היא שהם מבצעים פעולות תחת השפעת תשוקה, היקשרות, אשליה, אנוכיות וכו'. לכן, הם אינם מפיקים תועלת לא בעולם הזה ולא בעולם הבא; למעשה, הם סובלים מהפסד. פעולה למען עצמי תחת השפעת אנוכיות בלבד גורמת למריבות, קונפליקטים, קנאה וכו' בעולם הזה ומובילה למצב אומלל בעולם הבא. על ידי שירות לאחרים ורצון לקבל משהו בתמורה, היחסים עם אובייקטים ואנשים הופכים לכובלים. שיוך כל פעולה לאנוכיות הופך פעולה זו לקטנה וכובלת. אף אחד בעולם אינו קורא לאדם אנוכי טוב. אף אחד אינו רוצה לתת יותר למי שרוצה. לעתים קרובות רואים שאפילו בבית, דברים מוסתרים מאדם שנקשר ומחפש הנאה. לעומת זאת, אם נשרת אחרים עם כל הבנה, זמן, יכולת ואמצעים שיש לנו, זה בהחלט מוביל לרווחה. יתרה מכך, אפילו ללא רצון באובייקטים, נוחות, כבוד, הוקרה וכו', הם מתחילים להיות מושגים. עם זאת, לקרמה יוגי אין רצון בכבוד, שבח וכו', משום שרצון באלו והנאה מהנאות הם כובלים. "כיצד אוכל להשיג אושר?" – רק בגלל רצון זה, אדם הופך לרשלן בחובתו ונופל. לכן, "כיצד אחרים יוכלו להשיג אושר?" – תחושה כזו צריכה להישמר תמיד על ידי קרמה יוגי. כל האנשים בבית – הורים, אחים, אחיות, אישה, ילדים וכו' – צריכים לחשוב על רווחתם של האחרים.
טעות נפוצה שעושה מי שנותן שירות היא שהוא יושב עם גאווה כוזבת, חושב, "אני נותן שירות", "אני נותן דברים". במציאות, האדם הנותן שירות נותן את הדבר השייך למושא השירות למושא השירות בלבד. כשם שחלב האם אינו עבורה אלא עבור הילד בלבד, כך כל האמצעים שיש לאדם אינם עבורו אלא עבור אחרים בלבד. לכן, אין לאדם זכות להרגיש היקשרות לאמצעים שהתקבלו, כלומר לראותם כשלו ולמענו. גם אם אדם מרגיש היקשרות, האמצעים שהתקבלו לא יישארו תמיד; רק הכבלים בצורת היקשרות יישארו. מסיבה זו, האדון אומר שהאדם שרואה דברים כשלו ונהנה מהם למען עצמו הוא באמת גנב.
טבעם של האלים, החכמים, האבות הקדומים, בעלי החיים, הציפורים, העצים, המטפסים וכו', הוא לעשות טוב לאחרים. האדם, המקבל תמיד שיתוף פעולה מהם, חייב להם חוב. לשחרור מחוב זה בלבד, נקבעה מערכת חמשת הקורבנות הגדולים (קורבן לחכמים, לאלים, ליצורים, לאבות ולבני אדם). האדם בלבד הוא יצור שיכול לספק את כולם בחוכמה באמצעות פעולותיו החובתיות. לכן, האחריות הגדולה ביותר מוטלת על האדם. רק הוא קיבל חירות כזו, שבאמצעות שימוש נכון בה הוא יכול להשיג את הטוב העליון.
האלים וכו' בהחלט ממלאים את חובתם. אם האדם אינו ממלא את חובתו, אז לא רק בקרב האלים אלא בכל שלושת העולמות, מתרחשת הפרעה, וכתוצאה מכך, אסונות טבע כמו גשם מוגזם, בצורת, רעידת אדמה, רעב וכו', מתחילים להתרחש. האדון גם אומר (בגיטה ג', כ"ג-כ"ד) שאם הוא לא ימלא בקפידה את חובתו, כל העולמות ייחרבו. כשם שאם אפילו גלגל אחד של עגלת שוורים נשבר, כל העגלה נפגעת, כך, בגלגל הנע של הבריאה, אם אפילו אדם אחד רשלן בחובתו, ההשפעה השלילית נופלת על כל הבריאה. להפך, כשם שכאשר אפילו איבר חולה אחד בגוף נרפא, כל הגוף מרוויח אוטומטית, כך, באמצעות אדם הממלא כראוי את חובתו, כל הבריאה מרוויחה אוטומטית.
פראג'אפטי ברהמה ציווה הן על האלים והן על בני האדם למלא את חובותיהם בהתאמה. האלים וכו', כולם פועלים בתוך גבולות. רק האדם, בשל טיפשותו, חוצה את הגבולות. הסיבה היא שהוא רואה את האמצעים שהתקבלו לשירות אחרים כרכושו שלו. כדי להשיג חירות מהכבלים של פעולות אינסופיות מלידות קודמות, האדם קיבל חירות, אך הוא משתמש בה לרעה על ידי פיתוח היקשרות וקנייניות כלפי פעולה ותוצאותיה. כתוצאה מכך, יוצר כבלים חדשים, הוא מסתבך בעצמו ומתכונן לסבול צער ללידות עתידיות רבות. לכן, האדם צריך לשרת את שלושת העולמות עם כל האמצעים שקיבל, כלומר, עליו להשתמש באמצעים אלו בשירות אלוהים, אלים, חכמים, אבות קדומים, בני אדם – כל היצורים.
**ספק:** אם כל האמצעים שהתקבלו ישמשו בשירות אחרים, כיצד יישמר מחייתו של הקרמה יוגי?
**התרה:** למעשה, ספק זה נובע מהזדהות עם הגוף, כלומר, ראיית הגוף כטבעו שלו. אך הקרמה יוגי אינו רואה כל קשר עם הגוף; למעשה, הוא רואה אותו כשייך לעולם ולעולם בלבד, ומשקיע אותו בשירותו. ראייתו נשארת על הטבע הבלתי נפסד, לא על הגוף הנפסד. רק מי שראייתו על הגוף יכול להעלות ספק כזה לגבי איך תישמר מחייתו של הקרמה יוגי. כל עוד תשוקה להנאה נשארת, כך נשאר הרצון לחיות ופחד המוות. תשוקה להנאה אינה נשארת בקרמה יוגי משום שכל פעולותיו אינן למען עצמו אלא לשירות אחרים בלבד. לכן, הקרמה יוגי אינו דואג למחייתו. השאלה אפילו לא עולה בתודעתו: "כיצד תישמר מחייתי?" באמת, מי שליבו אינו זקוק לעולם, העולם זקוק לו. לכן, העולם דואג אוטומטית לקיומו.
כאשר אפילו מחייתם של יצורים רגילים כמו בעלי חיים, ציפורים, חרקים, עצים, מטפסים וכו', שחייהם מוקדשים לרווחת אחרים, מסודרת, אז כיצד אפשרי שמחייתו של אדם המבזבז את כל האמצעים שהתקבלו יחד עם הגוף לרווחת היצורים לא תיסדר?
בחסד האינסופי של אלוהים, המפרנס את הכול, אמצעי המחיה מתקבלים באופן שווה על ידי כל היצורים. עדות ישירה לכך נמצאת לפני כולם. אפילו בגוף האם שבו יש רק דם, נוצר אוטומטית חלב מתוק ומזין לקיום הילד. לכן, בין אם בשל גורל או בחסד אלוהים, האמצעים למחיית האדם בהחלט מגיעים אליו. לא צריכים להיות ספק, דאגה, צער או חרדה לגבי זה. בממלכת האדון, כאשר אפילו מחייתו של האדם החוטא ביותר והאתאיסט ביותר נשמרת, איזו מכשולה יכולה להיות במחייתו של הקרמה יוגי? לכן, העלאת שאלה זו עצמה היא טעות.
**קישור:** בפסוק התשיעי, האדון, לאחר שקבע שפעולות המבוצעות למען קורבן אינן כובלות, ציווה על ביצוע פעולה למען קורבן. לאחר שחיזק ציווי זה באמצעות דברי ברהמה, והתאים אותו לדבריו שלו שנאמרו בפסוק התשיעי, הוא ממשיך בפסוקים הבאים להבהיר בבירור את התוצאה של ביצוע ואי-ביצוע קורבן (פעולה חובתית).
★🔗
