**3.17** אֲבָל לְזֶה הַמִּתְעַנֵּג רַק בָּאָטְמָן, הַמִּסְתַּפֵּק רַק בָּאָטְמָן וְהַשָּׂבֵעַ רַק בָּאָטְמָן – אֵין שׁוּם חוֹבָה.
**פֵּרוּשׁ:** המילה 'אֲבָל' (טוּ) כאן משמשת להבליט את ההבחנה בין האדם הגדול, המגיע לשלמות דרך קיום החובה, לבין האדם שתואר בפסוק הקודם המזניח את חובתו. כל עוד אדם מאמין כי קשרו הוא עם העולם, הוא רואה את 'התענוג' (רָאטִי) שלו בתענוגות החושים, באישה, בילדים, במשפחה וכו'; את 'סיפוקו' (טְרִיפְּטִי) באוכל ובמשקה; ואת 'שביעות רצונו' (סַנְטוּשְׁטִי) בעושר. אולם, בכך, התענוג, הסיפוק ושביעות הרצון שלו לעולם אינם שלמים ואינם נמשכים ברציפות. הסיבה היא שהעולם נמצא בשינוי מתמיד, הוא דומם וחולף, בעוד שה'אָטְמָן' (העצמי) הוא תמיד בעל מהות אחת, מודע ונצחי. המסקנה היא של'אָטְמָן' אין כל קשר עם העולם. אם כן, כיצד יכולים התענוג, הסיפוק ושביעות הרצון של ה'אָטְמָן' לנבוע מן העולם?
זוהי חוויה המשותפת לכולם שהתענוג של אדם בעולם אינו נמשך לנצח. החיבה או המשיכה ההדדית הנתפסת בין גבר לאישה בעת הנישואין אינה נשארת לאחר שנולדים ילד אחד או שניים. במקרים מסוימים, נשים אף מגיעות לידי כך שהן אומרות על בעליהן הזקנים: "טוב היה אילו הזקן היה מת". הסיפוק הנגרם מאכילת מזון גם הוא נתפס רק לזמן קצר. שביעות הרצון שאדם חש עם רכישת עושר היא גם רגעית, כי התשוקה לעושר תמיד גדלה בהדרגה. לכן, תחושת חוסר מתמידה נמשכת ברציפות. המשמעות פשוטה היא שבעולם, תענוג, סיפוק ושביעות רצון לעולם אינם יכולים להיות קבועים.
אדם תופס תענוג, סיפוק ושביעות רצון רק בעצמים גשמיים; במציאות, הם אינם קיימים שם. אם הם היו קיימים, אז אדישות, חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון לא היו צצים שוב. מטבעם, תענוג, סיפוק ושביעות רצון הם מובנים מאליהם באָטְמָן. האָטְמָן הוא הוויה (סַט). בהוויה, לעולם אין חוסר – "לאי-ממשי אין קיום; לממשי אין אי-קיום" (ב.טז) – וללא תחושת חוסר, לא עולה תשוקה. לכן, חוסר-תשוקה הוא מובן מאליו באָטְמָן. אולם, כאשר הנשמה הפרטית, בשל טעות, מאמינה שהיא קשורה לעולם, היא מתחילה לחפש תענוג, סיפוק ושביעות רצון בעולם ומתחילה לרצות עצמים גשמיים למטרה זו. לאחר הרצון, כאשר אותו עצם (כמו עושר וכו') מושג, אז, עם עזיבת התשוקה השוכנת בתודעה (לפני שעולה תשוקה אחרת), מצבו הופך לחופשי מתשוקה, ובחוסר-תשוקה זה הוא חווה אושר. אבל, בטעות, האדם מייחס את האושר הזה לרכישת העצם הגשמי וקורא לאושר עצמו בשמות תענוג, סיפוק ושביעות רצון. אם האושר היה בא מהשגת העצם, אז לאחר השגתו, האושר היה נשאר תמיד כל עוד העצם נשאר; צער לעולם לא היה מתרחש, ותשוקה לעצם לא הייתה עולה שוב. אולם, מכיוון שתענוג (קבוע), סיפוק ושביעות רצון שלמים לעולם אינם יכולים להתקבל מעצמים גשמיים, וכיוון שתחושת ה'שלי' ביחס לעולם נמשכת, הוא מתחיל שוב לטפח תשוקות חדשות. כאשר תשוקה עולה, הוא חווה תחושת חוסר בתוכו; וכאשר העצם הרצוי מושג, הוא חווה תלות בו. לכן, אדם עם תשוקות נשאר תמיד אומלל.
חשוב לציין כאן כי מתרגלים רוחניים (סָאדְהָאקִים) רואים בחוסר-תשוקה את שורש האושר ובתשוקה את גורם הצער. אבל אנשים הקשורים לעולם רואים ברכישת עצמים אושר ובאי-רכישתם צער. אם אדם קשור גם יראה באותו מבט אמיתי כמו מתרגל, הוא יכול לחוות במהירות את המצב המובן מאליו של חוסר-תשוקה. אנשים עם תשוקות נחשבים כשירים לקַרְמָה-יוֹגָה – "אבל קַרְמָה-יוֹגָה היא עבור אלה עם תשוקות" (שרימד בהאגוואטם 11.20.7). עבור אנשים עם תשוקות, התענוג, הסיפוק ושביעות הרצון הם בעולם. לכן, בתיאור מצבם של הגדולים חסרי-התשוקה שהגיעו לשלמות דרך קַרְמָה-יוֹגָה, אומר האל כי התענוג, הסיפוק ושביעות הרצון שלהם, שלא כמו אלה של אנשים עם תשוקות, אינם בעולם אלא באָטְמָן בלבד (ב.נה), שכך הוא מטבעו מלכתחילה.
במציאות, תענוג, סיפוק ושביעות רצון, אף שאינם נפרדים זה מזה, נראים נפרדים בשל הקשר עם העולם. לכן, עם ניתוק הקשר עם העולם, התענוג, הסיפוק ושביעות הרצון של אותו אדם גדול – כל השלושה – הופכים לאחד באותה מהות (האָטְמָן). בפסוק זה, השתמש האל במילים 'אֶוַה' (רק/אכן) ו'צַ'ה' (ו-) פעמיים, ופעם נוספת בפסוק הבא (השמונה-עשר). זה מבטא את הרעיון שבקַרְמָה-יוֹגִי, לא נותר כל חוסר בתענוג, בסיפוק ובשביעות הרצון, ולא כל צורך בדבר מלבד המהות (ו.כב).
"עבורו, אין חובה" – כל הציוויים הנוגעים לחובות חובה שנקבעו עבור בן אנוש, מטרתם היחידה היא להשיג את העונג העליון שהוא האָטְמָן העליון. כאשר המטרה מושגת באמצעות כל אמצעי (קַרְמָה-יוֹגָה, גְ'נָאנָה-יוֹגָה, או בְּהַקְטִי-יוֹגָה), לא נותר לאדם דבר לעשות, לדעת או להשיג, וזוהי ההצלחה הסופית של חיי אנוש.
למרות שאין כל חוסר בטבעו האמיתי של אדם, כל עוד הוא, בשל קשרו עם העולם, תופס חוסר בתוכו, ומזהה את הגוף כ'אני' ו'שלי', ופועל 'למען עצמו', חובה נותרת עבורו. אבל כאשר הוא אינו עושה דבר 'למען עצמו' ומבצע את כל הפעולות 'למען אחרים' – כלומר, למען הגוף, החושים, התודעה, השכל, נשימות החיים; למען אם, אב, אישה, ילדים, משפחה; למען החברה, המדינה והעולם – אז קשרו עם העולם ניתק. עם ניתוק מוחלט של הקשר עם העולם, לא נותרת עבורו כל חובה למען עצמו. הסיבה היא שאין פעילות באָטְמָן. כל פעילות מתרחשת רק בשל קשר עם העולם ודרך עצמים גשמיים. לכן, חובה קיימת רק עבור אלה שיש להם קשר עם העולם.
פעולה מתרחשת כאשר יש רצון להשיג משהו, ורצון עולה מתחושת חוסר. באדם הגדול המושלם, אין כל חוסר, אז איזו צורך יש לו לפעול? כאשר, דרך קַרְמָה-יוֹגָה, התענוג, הסיפוק ושביעות הרצון של האדם הגדול המושלם מבוססים באָטְמָן בלבד, אז, לאחר שהשיג את כל מה שיש להשיג, ידע את כל מה שיש לדעת, והשיג את כל מה שיש להשיג, הוא מתעלה מעל ציוויים ואיסורים. אף שציוויי הכתובים כבר לא שולטים בו, כל פעולותיו הן באופן טבעי בהתאם לכתובים ומשמשות כדוגמה לאחרים.
כאן, הביטוי "עבורו, אין חובה" אינו משמעו ששום פעילות אינה יוצאת מאותו אדם גדול. אף שלא נותר לו דבר לעשות, פעולות לרווחת העולם (לוֹקָה-סַנְגְרַהְהַה) יוצאות באופן ספונטני דרכו. כשם שפעולות כמו מצמוץ עפעפיים, שאיפה ונשיפה של נשימה, עיכול מזון וכו' מתרחשות באופן ספונטני (בטבע), כך גם כל הפעולות המופתיות והתואמות לכתובים יוצאות באופן ספונטני דרך אותו אדם גדול (בהיעדר תחושת העושה).
★🔗
