**3.18** כי לאותו הוויה גדולה (המושלמת דרך קרמה-יוגה) לא נותר כל תכלית שהיא בעולם הזה, לא מביצוע פעולות ולא מאי-ביצוען; ובין כל היצורים, אין לו אף את הקשר הקלוש ביותר של תועלת עצמית (עם כל יצור).
**פירוש:** 'עבורו, אין תכלית בפעולה' – לכל בן אנוש יש נטייה מסוימת לפעול. כל עוד נטייה זו לפעולה נועדה להשגת אובייקט גשמי כלשהו, ה'עשייה' שלו למען עצמו נשארת בהכרח. רק באמצעות הרצון להשיג משהו עבור עצמו, בן אנוש נלכד. כדי להפסיק רצון זה, נחוץ ביצוע פעולה מחויבת-חובה. פעולות מתבצעות בשתי דרכים: להגשמת תשוקות ולהפסקת תשוקות. אנשים רגילים מבצעים פעולות להגשמת תשוקות, אך קרמה-יוגי מבצע פעולות להפסקת תשוקות. לכן, בהוויה הגדולה המושלמת דרך קרמה-יוגה, מכיוון שאף לא תשוקה אחת נותרת, אין לו את הקשר הקל ביותר עם כל חובה. דרכו, פעולות מחויבות-חובה מתרחשות באופן ספונטני, עם גישה חסרת-אנוכיות, לרווחת הבריאה כולה.
להוויה הגדולה המושלמת דרך קרמה-יוגה, לא נותר קשר של פעולות עם עצמו (להנאה או נוחות אישית). הוויה גדולה זו חווה שאובייקטים, הגוף, החושים, התודעה וכו', שייכים רק לעולם ונתקבלו מהעולם; הם אינם אישיים. לכן, דרכם, הפעולה צריכה להתבצע רק עבור העולם, לא עבור עצמו. הסיבה היא שללא עזרת העולם, לא ניתן לבצע שום פעולה. יתרה מכך, הקשר של האמצעים הנתונים לפעולה הוא גם עם העולם הקולקטיבי, לא עם עצמו. לכן, דבר אינו שלו. הקולקטיב אינו יכול להתקיים עבור היחיד. זוהי הטעות שבן אנוש עושה: הוא רוצה להשתמש בקולקטיב עבור עצמו; בשל כך הוא חווה חוסר מנוחה. אם ישתמש בגוף, בחושים, בתודעה, בשכל, באובייקטים וכו', עבור הקולקטיב, יוכל להשיג שלווה גדולה. המאפיין המיוחד בהוויה גדולה המושלמת דרך קרמה-יוגה הוא שהשימוש בגוף, בחושים, בתודעה, בשכל, באובייקטים וכו', הנקראים 'שלו', הוא אך ורק עבור העולם. לכן, אין לו תכלית אישית בפעילויות הגוף וכו'. אף על פי שאין תכלית, באופן ספונטני, דרך הוויה גדולה זו, פעולות אידיאליות ומצוינות מתרחשות למען האנשים. העיקרון הוא שמאחד שיש לו תכלית בביצוע פעולות, לא נובעות פעולות אידיאליות.
'וגם לא תכלית באי-פעולה כאן' – האדם הרואה בגוף, בחושים, בתודעה, בשכל וכו' כשלו ויש לו נטייה לעצלנות, הזנחה וכו', אינו רוצה לבצע פעולות; כי תכליתו היא ההנאה הטמאסית הנובעת מהזנחה, עצלנות, נוחות וכו' (בהגווד גיטה 18.39). אך כיצד יכולה הוויה גדולה זו, שעלתה אף מעבר להנאה הסאטווית, להיות נטויה להנאה הטמאסית? מכיוון שאין לו אף את הקשר הקלוש ביותר עם הגוף וכו', שאלת הנטייה לעצלנות-נוחות וכו' כלל אינה עולה.
**נקודה מהותית:** לעתים קרובות, מתרגלים רוחניים נותנים חשיבות רק לאי-ביצוע פעולות. הם רוצים להפוך למופנמים מפעולות ולהתבסס בסמאדהי, כך שלא תישאר מחשבה. זה אכן מצוין ומועיל, אך אינו העיקרון האולטימטיבי. אף שהפסקה (אי-עשייה) נעלה על פעילות (עשייה), עדיין, אינה האמת. פעילות (עשייה) והפסקה (אי-עשייה) – שתיהן בתחום הפרקריטי (הטבע). הכל עד נירוויקלפה סמאדהי הוא תחום הפרקריטי, כי יציאה (ויוּתְהָאנָה) מתרחשת אפילו מנירוויקלפה סמאדהי. פעולה מתרחשת רק בפרקריטי – 'פרקארשנה קרנם (בהאווה ליוּט) איטי פרקריטיה' – וללא פעולה, יציאה פשוט אינה אפשרית. לכן, ממש כמו הליכה, דיבור, ראייה, שמיעה וכו', שינה, ישיבה, עמידה, שתיקה, חוסר הכרה והיות בסמאדהי הם גם פעולות. במציאות האמיתית (מהות התודעה), אין לא פעילות ולא הפסקה. היא המאיר הלא-מחובר של שניהם – פעילות והפסקה.
רק עם הזדהות עם הגוף עולות שתי החלוקות (דואליות) של עשייה ואי-עשייה. במציאות, עשייה ואי-עשייה הם מאותה קטגוריה. אי-עשייה תוך שמירה על קשר עם הגוף היא, במציאות, גם עשייה. ממש כמו ש'הולך' היא פעולה, כך גם 'עומד' היא פעולה. אף שמפרספקטיבה גסה, פעולה נראית בבירור ב'הולך' ולא נראית ב'עומד', אם נראה מפרספקטיבה מעודנת, אז באותו גוף שבו הייתה פעולת ה'הליכה', כעת יש פעולת ה'עמידה'. באופן דומה, הן בביצוע עבודה כלשהי והן ב'אי-ביצועה', יש פעולה. לכן, ממש כמו שהופעת פעולות בצורה גסה (פעילות) היא רק בפרקריטי, כך גם אי-הופעת פעולות לראייה הגסה (הפסקה) היא רק בפרקריטי. לאותה הוויה גדולה עבורה לא נותרת תכלית – חומרית או רוחנית, גשמית או אחרת – מפרקריטי ותוצאותיה, אין תועלת עצמית לא בעשייה ולא באי-עשייה.
שאלת העשייה ואי-העשייה עולה רק כאשר יש קשר עם אינרציה; כי ללא קשר עם אינרציה, לא מתרחשת פעולה כלל. עבור הוויה גדולה זו, יש ניתוק מוחלט של הקשר עם אינרציה, והיא חווה את שהייתה הטבעית שלה במהות הספונטנית, מעבר להפסקה, שמעבר גם לפעילות וגם להפסקה. לכן, המתרגל רק צריך לנתק את הקשר עם האינרציה (תחושת ה'אני' וה'שלי' בגוף). המהות תמיד נוכחת בדיוק כפי שהיא.
'ואין לו תלות בכל תכלית בכל היצורים' – מכיוון שלא נותר הקשר הקלוש ביותר של תועלת עצמית עם הגוף והעולם, כל פעולותיה של הוויה גדולה זו מתרחשות באופן ספונטני לרווחת אחרים. ממש כמו שכל איברי הגוף עוסקים באופן ספונטני ברווחת הגוף, כך הגוף הנקרא 'שלו' (שהוא חלק קטן מהעולם) של הוויה גדולה זו עוסק באופן ספונטני ברווחת העולם. רגשותיו וכל מאמציו הם אך ורק לרווחת העולם. ממש כמו כששוטפים את הפנים האישיות עם הידיים האישיות, לא עולה בתוכו תחושה של תועלת עצמית, הדדיות או גאווה, כך כאשר רווחת העולם מתרחשת דרך הגוף הנקרא 'שלו', לא עולה בוויה גדולה זו אף התחושה הקלושה ביותר של תועלת עצמית, הדדיות או גאווה.
בפסוק הקודם, אמר האדון לגבי הוויה גדולה מושלמת כי עבורו אין חובה – 'עבורו אין עבודה מחייבת'. בציון הסיבה לכך, בפסוק זה, האדון אומר שלושה דברים על הוויה גדולה זו: (1) אין לו תכלית בביצוע פעולות, (2) אין לו תכלית אפילו באי-ביצוע פעולות, ו-(3) אין לו הקשר הקלוש ביותר של תועלת עצמית עם כל יצור או אובייקט, כלומר אין לו תכלית בהשגת דבר כלשהו.
באמת, בטבע המהותי, אין תכלית בעשייה או באי-עשייה, ואין קשר עם כל אדם או אובייקט. הסיבה היא ששום פעולה לא מתבצעת על ידי המהות הטהורה. כל פעולה שמתרחשת, מתרחשת רק דרך הקשר עם פרקריטי ואובייקטים שנולדו מפרקריטי. לכן, פשוט אין הוראה לעשות משהו עבור עצמו.
כל עוד לבן אנוש יש היקשרות לעשייה, רצון להשיג, תקווה לחיות ופחד ממוות, עד אז האחריות של החובה נשארת עליו. אך זה שאין לו היקשרות לביצוע או אי-ביצוע של כל פעולה, שאין לו רצון להשיג כל אובייקט וכו' של העולם, שאין לו תקווה להישאר בחיים, ושאין לו פחד ממוות – הוא אינו מחויב לבצע חובה; להפך, פעולות מחויבות-חובה מתרחשות באופן ספונטני דרכו. היכן שיש אפשרות לאי-ביצוע חובה, רק שם קיימת ההשראה לשמירת החובה.
**נקודה מיוחדת:** בגיטה, סגנונו של האדון היה כזה שהוא מתאר את מאפייני הוויות גדולות מושלמות שהשיגו את העליון לפי המאפיינים השונים של מתרגלים המתקדמים לעבר העליון דרך נתיבים רוחניים שונים. גם כאן, בפסוקים השבע-עשר והשמונה-עשר, נעשה שימוש באותו סגנון.
התרגול הרוחני שמתחיל מנקודה מסוימת מסתיים באותה נקודה ממש. בגיטה, אף שהנושא של קרמה-יוגה מתחיל מהפסוק השלושים ותשע של הפרק השני, הצגת התרגול הבסיסי של קרמה-יוגה ניתנת בפסוק הארבעים ושבע של הפרק השני. פסוק זה (2.47) קובע בארבע רבעיו:
(1) זכותך היא לפעולה בלבד,
(2) לעולם לא לפירות.
(3) אל תהיה הגורם לפירות הפעולה.
(4) ואל תהיה מחויב לאי-פעולה.
הפסוק הנוכחי (3.18) מדבר בדיוק על השלמת התרגול האמור לעיל. מה שנאמר שם (2.47) ברבעים השני והשלישי עבור המתרגל, נאמר כאן במחצית השנייה של הפסוק הנוכחי עבור הוויה גדולה מושלמת: שאין לו קשר של תועלת עצמית עם כל יצור או אובייקט. מה שנאמר שם ברבעים הראשון והרביעי עבור המתרגל, נאמר כאן במחצית הראשונה של הפסוק הנוכחי עבור הוויה גדולה מושלמת: שאין לו תכלית לא בביצוע ולא באי-ביצוע פעולות. כך, בפסוקים השבע-עשר והשמונה-עשר, תוארו מאפייני הוויה גדולה המושלמת דרך 'קרמה-יוגה' בלבד.
מנקודת המבט של תרגול קרמה-יוגה, הפסוק השמונה-עשר אמור למעשה לבוא ראשון והשבע-עשר אחריו. הסיבה היא שכאשר לוויה גדולה המושלמת דרך קרמה-יוגה אין תכלית בביצוע או באי-ביצוע פעולות ואין לו הקשר הקלוש ביותר של תועלת עצמית עם כל יצור או אובייקט, אז השמחה, הסיפוק והשביעות הרצון שלו מתרחשים באופן ספונטני בתוך עצמו. עם זאת, בפסוק השישה-עשר, האדון, דרך המילים 'לשווא, הו פָּארְתָּה, חייו', הכריז על חייו של אדם שאינו מבצע חובה כחסרי משמעות; לכן, בפסוק השבע-עשר, באמצעות השימוש במילה 'אבל', הוא מסביר שאם הוויה גדולה מושלמת אינה מבצעת פעולות מחויבות-חובה, חייו אינם חסרי משמעות; להפך, הם בעלי משמעות עליונה. הסיבה היא שהוא מילא את תכלית הלידה האנושית. לכן, לא נותר לו דבר לעשות כעת.
המצב שבו לא נותרת כל חובה יכול להיות מושג אפילו על ידי האדם הרגיל ביותר בכל נסיבה על ידי ביצוע פעולות מחויבות-חובה בחריצות, ברצינות ועם גישה חסרת-אנוכיות; כי כולם חופשיים וזכאים להשגתה. חובה קשורה לכל מצב. לכן, חובה טבועה בכל מצב. רק בגלל חיפוש הנאה בן אנוש שוכח חובה. אם יחסל את חיפוש ההנאה שלו על ידי שירות חסר-אנוכיות לאחרים, אז, לאחר שיהפוך חופשי מכל צערי החיים, שלווה עליונה יכולה להיות מושגת. בהשגת שלווה עליונה זו, לכל אחד יש זכות שווה. האובייקטים העליונים, המעמדות וכו' של העולם לא יכולים להיות מושגים באופן שווה על ידי כולם; אך שלווה עליונה מושגת באופן שווה על ידי כולם.
**קישור:** לגבי מה שעל המתרגל לעשות כדי להשיג את מצב הוויה גדולה המתואר בשני הפסוקים הקודמים – על כך, האדון מסביר את התרגול הרוחני בפסוק הבא.
★🔗
