להלן התרגום לעברית של הפירוש לפסוק כ"ו בפרק ג' של הבהגווד גיטה, תוך שמירה על המשמעות, העומק הרוחני והניואנסים התרבותיים, ובשימוש במונחים הולמים לשיח דתי עברי:
**ג.כ"ו. פירוש – "סַקְטָהּ קַרְמַנְיַוִידְוָאנְסוֹ יַתָּה קוּרְוַנְטִי בְּהָרַטַה"** – הביטוי "סַקְטָהּ אַוִידְוָאנְסָהּ" (הנבערים הדבוקים) מתייחס כאן לאותם אנשים שיש להם אמונה שלמה בכתובים, במתודולוגיה הכתובה ובפעולות המבורכות הכתובות בכתובים, ויש להם שכנוע מלא שהפירות של פעולות כתובות אכן מושגות; שאינם יודעי האמת אך גם אינם רשעים; אלא שהם דבוקים בפעולות, בהנאות ובחפצים. אף על פי שהם יודעי כתובים, אנשים כאלה נקראים 'אַוִידְוָאן' (נבער) אך ורק בשל תשוקה. אנשים כאלה הם מלומדים בכתובים, אך אינם יודעי האמת. הם מבצעים פעולות רק למען עצמם, ולכן הם נקראים נבערים.
נבערים כאלה מבצעים פעולות בשקידה וברצינות, בתשומת לב מלאה ובזהירות, תוך כדי הליכה אחר ההליך השלם על כל חלקיו, ללא הזנחה, עצלנות וכדומה, בפעולותיהם; מכיוון שהם מחזיקים באמונה שכל חוסר בביצוע הפעולות יוביל לחוסר בפירותיהן. כשהוא לוקח את אופן ביצוע הפעולות שלהם כאידיאל, האל מעורר גם את האדם החכם המשוחרר לחלוטין לפעול באותו אופן למען רווחת העולם.
**"קוּרְיָאד וִידְוָאנְס תַּתָּהָסַקְטַשׁ צִיקִירְשׁוּר לוֹקַסַנְגְרַהַם"** – הביטוי "אַסַקְטָהּ וִידְוָאן" (החכם המשוחרר) מתייחס כאן ליודע האמת הגדול שבו יש היעדר מוחלט של תשוקה, בעלות, היקשרות, תאווה, משוא פנים, אנוכיות וכדומה, ואף אין בו שמץ של היקשרות לגוף ולחפצים אחרים (ראה הערה בעמוד 158).
בפסוק העשרים, באמירה "לוֹקַסַנְגְרַהַם אֵוַאפִּי סַמְפַּשְׁיַן" ולאחר מכן בהסברו בפסוק העשרים ואחד, אותו הדבר מבוטא כאן במילים "לוֹקַסַנְגְרַהַם צִיקִירְשׁוּהּ". כל התנהגותו של אדם מעולה (החכם המשוחרר) היא באופן טבעי למען הקרבה ולמען שמירת ההגינות. כשם שאדם חושני מתענג על הנאות, אדם תועה על משפחה, ואדם חמדן על עושר, כך אדם מעולה מתענג על רווחת כל היצורים. בלבו אין אפילו המחשבה, "אני עושה טוב לעולם"; אלא דרכו, רווחת העולם מתרחשת באופן ספונטני וטבעי. בשל ניתוק מוחלט מכל חפצים גשמיים, הגוף, החושים, התודעה, השכל וכדומה, הנאמרים כשייכים לאותו אדם גדול חכם, כלולים גם הם במשמעות המילה 'לוֹקַה' (עולם) במונח 'לוֹקַסַנְגְרַהַה' (רווחת העולם).
לאחרים, אנשים גדולים חכמים כאלה נראים כמשתוקקים לרווחת העולם, אך במציאות, אין להם תשוקה אפילו לרווחת העולם. הסיבה היא שהם לעולם אינם מחשיבים, אפילו במעט, את הגוף, החושים, התודעה, השכל, החפצים, המעמד, הסמכות, העושר, היכולת, הכוח וכדומה, שהתקבלו מהעולם, כשלהם או למען עצמם, אפילו במצב של מבקש; אלא הם מחשיבים אותם כשייכים לעולם ולשירות העולם, וזוהי האמת הממשית. מכיוון שזרימה זו נשארת, אפילו במצב של שלמות, הגוף וחפצים אחרים הנאמרים כשייכים להם, נשארים עסוקים בשירות העולם באופן ספונטני וטבעי, ללא כל סוג של תשוקה.
בפסוק זה, המילים "יַתָּה" (כאשר) ו"תַּתָּה" (כך) משמשות במשמעות של אופן ביצוע הפעולה. המשמעות היא שכשם שאנשים נבערים (המונעים מתשוקה) מבצעים פעולות בשקידה וברצינות למען מטרותיהם האנוכיות, באותו אופן, אדם חכם צריך גם הוא לבצע פעולות למען רווחת העולם, כלומר למען טובת הזולת. האדם החכם, החובק את הרגש של רווחה לכל היצורים, צריך להמשיך ולבצע את כל החובות ההכרחיות הגשמיות והקדושות. כאשר אדם מבצע חובות הכרחיות עם הרגש, "כיצד יוכלו כולם להיות מאושרים?", רגשות טובים מתפשטים באופן אוטומטי בעולם.
האדם הנבער מבצע חובות הכרחיות בשקידה, ברצינות, ולפי השיטה הכתובה, כדי להשיג את הפירות, אך לאדם החכם אין היקשרות לפירות, ועבורו אין גם חובה. לכן, אפשרי עבורו להזניח פעולה. זו הסיבה שהאל מורה אפילו לאדם החכם לפעול באותו אופן כמו האדם הנבער (המונע מתשוקה) לגבי ביצוע הפעולה.
בפסוק העשרים ואחד, האדם החכם תואר כ'אידיאל', אך כאן הוא מתואר כ'עוקב'. המשמעות היא שבאם האדם החכם הוא אידיאל או עוקב, דרכו רווחת העולם מתרחשת באופן ספונטני. כשם שאלוהים ראמה נותן הוראות לנתינים והולך גם ליער בציות לפקודת אביו. בשתי המצבים, רווחת העולם מושגת דרכו; מכיוון שלא הייתה לו מוטיבציה אישית בביצוע או אי-ביצוע פעולות.
כאשר אדם חכם, בהיותו משוחרר, מבצע חובות הכרחיות, אז לפעולות האדם החכם יש השפעה אוטומטית על ליבם של אנשים עם תודעה דבוקה, בין אם אנשים אלה תופסים ישירות שאדם גדול זה פועל עם גישה חסרת תשוקה ובין אם לא. זהו עיקרון שרגשותיו חסרי התשוקה של אדם משפיעים באופן טבעי על אחרים. לכן, לרגשות ולהתנהגות של אדם חכם משוחרר יש השפעה לא רק על בני אדם אלא גם על בעלי חיים, ציפורים וכדומה.
**נקודה מיוחדת:** כל עוד אדם אינו מבצע פעולות כתובות עם גישה חסרת תשוקה, מחזור הלידה והמוות שלו לא יכול להיפסק. כל עוד הוא פועל למען עצמו, הוא אינו הופך למושלם, כלומר ה'עשייה' שלו לא מסתיימת. הסיבה היא שה'עצמי' הוא נצחי, בעוד פעולה ופריה הם בני חלוף. לכן, זה הכרחי ביותר עבור כל אדם לבצע חובות הכרחיות על ידי ויתור על אנוכיות (לא למען עצמו אלא רק למען רווחת הזולת).
בגלל החשיבה שחפצים גשמיים הם בעלי ערך, קושי נראה לעין בשמירה על קרמה יוגה (ביצוע חובות הכרחיות עם גישה חסרת תשוקה). אם נקבל שעלינו לבצע את כל הפעולות מבלי לרצות דבר מאחרים, רק למען רווחת הזולת, אז שמירת הקרמה יוגה הופכת לקלה מהיום הזה.
במציאות, גדולה אינה נמצאת בחפץ, אלא בהתנהגות (שימוש בו). וגדולת ההתנהגות היא רק כאשר אין בליבו תחושת גדולה של החפץ. שום חפץ אינו אישי; הוא אישי רק לשימוש. חשיבה על חפץ כאישי הופכת את ויתורו למען רווחת הזולת לקשה. שום חפץ או פעולה אינם כובלים; זו הקשר (היקשרות) אליהם שכובל.
דרך אנשים חכמים גם כן, כל הפעולות מתרחשות למען רווחת העולם. עם זאת, אף על פי שכך, לא נשארת בהם גאווה החושבת, "אני עושה טוב לעולם." הסיבה היא שהגוף, החושים, התודעה, השכל, הידע, היכולת, המעמד וכדומה, כולם שייכים לעולם והתקבלו מהעולם. להעסיק את החומר שהתקבל מהעולם בשירות העולם בלבד היא יושרה. יש להציע חומר זה לעולם עם כנות ויושרה גדולים. הצעה זו אינה משימה גדולה. כשם שאם מישהו השאיר אצלנו כסף כפיקדון וכשבקש אותו לאחר זמן, החזרנו לו את כספו, איזו מעלה גדולה עשינו? אכן, אחריותנו הסתיימה, הפכנו חופשיים מחוב. באופן דומה, בהצעת דברי העולם לעולם, אחריותנו מסתיימת, אנו משתחררים מחוב ונפטרים לנצח מכבלי הלידה והמוות. לכן, על ידי עיסוק חפצי העולם בשירות העולם, אדם אינו עושה כל צדקה או מעשה טוב; אלא משחרר את עצמו מהיקשרות לאותם חפצים.
**"נַא בּוּדְדְהִיבְּהֶדַם גַ'נַיֶד..."** – האדם החכם המשוחרר שתואר בפסוק העשרים וחמישה במילים "אַסַקְטָהּ וִידְוָאן" מכונה כאן במילים "יוּקְטָהּ וִידְוָאן".
יודע האמת ההוא, שבליבו יש שוויון נפש ספונטני וטבעי, שמצבו אינו מוטרד, שכל חושיו בשליטה מושלמת, ושבעבורו חימר, אבן וזהב שווים, אדם גדול כזה נקרא "יוּקְטָהּ וִידְוָאן" (גיטה ו.8).
האנשים הנבערים הדבוקים בפעולות המבורכות הכתובות, שתוארו בפסוק הקודם (העשרים וחמישה) במילים "סַקְטָהּ אַוִידְוָאנְסָהּ", מכונים כאן במילים "קַרְמַסַנְגִינָם אַגְ'נָאנַם".
מכיוון שאנשים אלה מבצעים פעולות כתובות למען עצמם (להשגת אושר, הנאה, כבוד, שבח וכדומה), הם נקראים "קַרְמַסַנְגִי" (דבוק לפעולה) ו"אַגְ'נָאנִי" (נבער).
אחריות גדולה מוטלת על אדם מעולה; מכיוון שאחרים הולכים אחריו באופן טבעי. לכן, דרך המילים לעיל, האל מורה לאדם החכם שלא יתנהג בשום אופן או יאמר דבר שיגרום לנפילתם של אנשים נבערים (המונעים מתשוקה) ממצבם הנוכחי. לגרום לאנשים נבערים לסטות (ליפול) מהמצב שבו הם נמצאים כעת הוא ליצור "בּוּדְדְהִיבְּהֶדַה" (בלבול השכל) בהם. לכן, האדם החכם, החובק את הרגש של רווחה לכול, צריך להמשיך ולבצע את הפעולות המבורכות הכתובות לפי דְהַרְמַת וַרְנַאשְרַמַה (חובות המעמד והשלב בחיים), כך שאנשים אחרים גם ימשיכו לקבל השראה לבצע חובות הכרחיות עם גישה חסרת תשוקה. אותו הדבר חל על האנשים המובילים בחברה ובמשפחה. גם הם צריכים להמשיך בזהירות ובשקידה לבצע את חובותיהם ההכרחיות היטב, כך שתופעל השפעה טובה על החברה והמשפחה.
**כמה דוגמאות ליצירת בלבול שכל הן כדלקמן:**
1. נתינת הוראות כמו, "מה יש בפעולות? הישות נכבלת על ידי פעולות; פעולות הן נחותות. יש לוותר על פעולות ולעסוק בידע," או דרך התנהגות ודברים כאלה, יצירת חוסר אמונה וחוסר אמון בחובות הכרחיות באחרים.
2. נתינת הוראות כמו, "בכל מקום שתסתכל, יש אנוכיות; אף אחד לא יכול לחיות ללא אנוכיות; כולם פועלים למען אנוכיות. אם אדם מבצע כל פעולה, תשוקה לפרי בהחלט נשארת; אם אין תשוקה לפרי, מדוע שמישהו יבצע כל פעולה בכלל?"
3. נתינת הוראות כמו, "על ידי ביצוע פעולות עם תשוקה לפרי (למען עצמו), אדם צריך להיוולד שוב ושוב (כדי ליהנות מהפרי)." דרך הוראות כאלה, אנשים המונעים מתשוקה מאבדים אמונה בפרי הפעולות. כתוצאה מכך, ההיקשרות שלהם (לפרי) לא נעלמת; אך הפעולות המבורכות בהחלט ננטשות. היקשרות בלבד היא סיבה לכבל, לא פעולה.
במקום ליצור בלבול שכל כזה באנשים, יודע האמת צריך בעצמו לבצע חובות הכרחיות לפי דְהַרְמַת וַרְנַאשְרַמַה שלו וגם לגרום לאחרים לעשות אותו דבר. הוא צריך, דרך התנהגותו ודבריו, לא ליצור בלבול בשכלם של הנבערים, אלא להרימם בהדרגה ממצבם הנוכחי. הוא צריך לשבח במיוחד את אותן פעולות מבורכות כתובות שאנשים נבערים מבצעים כעת, ולגרום להם להיות מודעים לטעויות המתרחשות בפעולותיהם, כך שיוכלו להסיר טעויות אלה ולבצע פעולות עם ההליך השלם. יחד עם זאת, האדם החכם צריך להורות להם שביצוע פעולות מבורכות כמו הקרבה, צדקה, פולחן, קריאה וכדומה, הוא טוב מאוד, אך לא ראוי לטפח תשוקה לפרי בפעולות אלה; מכיוון שהחלפת יהלום באבנים ובצרורות אינה חוכמה. לכן, ויתור על הגישה המונעת מתשוקה וביצוע פעולות מבורכות מניב תועלת מהר מאוד. בדרך זו, מעבר מגישה מונעת מתשוקה לגישה חסרת תשוקה אינו בלבול שכל, אלא מציאות.
באופן דומה, לגבי תרגול רוחני (אוּפָּאסַנָה) גם כן, יודע האמת לא צריך ליצור בלבול שכל. לדוגמה, אנשים אומרים לעיתים קרובות שאם התודעה לא נספגת באלוהים בזמן אמירת השם, אז אמירת השם היא חסרת תועלת. אך יודע האמת לא צריך לומר זאת; אלא הוא צריך לתת את ההוראה שאמירת השם לעולם לא יכולה להיות חסרת תועלת; מכיוון שאמירת השם מתרחשת רק כאשר יש רגש כלפי אלוהים. ללא רגש, אין נטייה לומר את השם בכלל. לכן, אמירת השם לעולם לא צריכה להינטש בשום תנאי. מה שנאמר, "מַנוּוַאא̃ תוֹ צַהוּ̃ דִיסִי פִהִרַי יַה תוֹ סוּמִירַן נַאהִינְג" פירושו גם שאם התודעה לא ממוקדת, זו לא 'זיכרון' (סוּמִירַן), אך זה בהחלט 'אמירה' (גַ'פַּה). עם זאת, אמירת השם עם תודעה ממוקדת ובתשומת לב מניבה תועלת מהר מאוד.
אין אדם נטול לגמרי מעלות. בהחלט יש בו כמה מעלות. לכן, אם יודע האמת צריך לתת כל הוראה לאדם (להרימו), או להסביר לו משהו, עליו לעשות זאת על ידי שבח מעלותיו של אותו אדם, לא על ידי ביקורת או השפלתו. ההוראה שניתנת בכבוד תוך כדי שבח מעלותיו תהיה לה השפעה מיוחדת עליו. האנשים המובילים בחברה ובמשפחה צריכים גם הם להורות לאחרים בדרך זו.
דרך המילים "סַמָאצַרַן" ו"יוֹשַׁיֶט", האל נותן שתי הוראות לאדם החכם: (1) הוא עצמו צריך לבצע בזהירות את החובות ההכרחיות הכתובות היטב, ו-(2) הוא צריך גם לגרום לאנשים הנבערים הדבוקים בפעולות לבצע את אותן פעולות. ביצוע פעולות כדי להראות לאנשים הוא צביעות (דַּמְבְּהַה), שהיא תכונה של הטבע השטני המוביל לנפילה (גיטה טז.4). לכן, האל מורה לבצע חובות הכרחיות לא למען הראווה לאנשים, אלא למען רווחת העולם.
יודע האמת צריך, אף על פי שאין לו מוטיבציה אישית בביצוע פעולות, להמשיך ולבצע את כל החובות ההכרחיות ביעילות, כך שתחושת החשיבות כלפי פעולות חסרות תשוקה תתעורר באנשים הדבוקים בפעולות, וגם הם יתחילו לפעול עם גישה חסרת תשוקה. המשמעות היא שראיית ההתנהגות המשוחררת של אותו אדם גדול, תגרום לאנשים אחרים גם להתחיל לשאוף להתנהג באופן דומה.
בדרך זו, האדם החכם צריך, על ידי הבנה מכבדת של אנשים הדבוקים בפעולות, לגרום להם לוותר לחלוטין על פעולות אסורות, ולהעניק להם השראה לוותר על הגישה המונעת מתשוקה בפעולות כתובות.
**קישור** – האל מסביר בפסוק הבא מה ההבדל בין החכם לנבער.
★🔗
