אומרים שהחושים נעלים (על הגוף הגס). נעלה על החושים הוא התודעה, ונעלה אף על התודעה הוא השכל. וזה אשר נעלה אף על השכל הוא (התשוקה). לכן, הידוע בזרועות עז, דע את אשר נעלה על השכל — (התשוקה) — וכבש את העצמי באמצעות העצמי, הכַּחֵד את האויב הזה בצורת התשוקה, שקשה לכבוש.
**3.42** החושים נאמרים כנעלים על הגוף או על מושאי החושים. הכוונה היא שבאמצעות החושים, המושאים נודעים, אך באמצעות המושאים, החושים אינם נודעים. החושים יכולים להתקיים ללא מושאים, אך ללא החושים, קיומם של המושאים אינו יכול להיוודע. למושאים אין הכוח להאיר את החושים; אלא החושים מאירים את המושאים. החושים נשארים זהים, אך המושאים מתחלפים תדיר. החושים חודרים-לכל, והמושאים חדורים, כלומר המושאים נופלים בתוך תחום החושים, אך החושים אינם נופלים בתוך תחום המושאים. בהשוואה למושאים, החושים עדינים יותר. לכן, בהשוואה למושאים, החושים נעלים, חזקים יותר, מאירים, חודרים-לכל, ועדינים.
נעלה על החושים היא התודעה (המָנָס). החושים אינם מכירים את התודעה, אך התודעה מכירה את כל החושים. מבין החושים, כל חוש מכיר רק את המושא שלו, לא את מושאי החושים האחרים. לדוגמה, האוזניים מכירות רק צליל, לא מגע, צורה, טעם או ריח. העור מכיר רק מגע, לא צליל, צורה, טעם או ריח. העיניים מכירות רק צורה, לא צליל, מגע, טעם או ריח. הלשון מכירה רק טעם, לא צליל, מגע, צורה או ריח. והאף מכיר רק ריח, לא צליל, מגע, צורה או טעם. אך התודעה מכירה את חמשת איברי החוש ואת מושאיהם. לכן, התודעה נעלה, חזקה יותר, מאירה, חודרת-לכל, ועדינה בהשוואה לחושים.
נעלה אף על התודעה הוא השכל (הבּוּדְהִי). התודעה אינה מכירה את השכל, אך השכל מכיר את התודעה. השכל מכיר את מצב התודעה — האם היא רגועה או נסערת, ראויה או בלתי ראויה, וכו'. הוא גם יודע האם החושים פועלים כראוי או לא. הכוונה היא שהשכל מכיר את התודעה ומחשבותיה, וכן את החושים ומושאיהם. לכן, השכל נעלה (חזק יותר, מאיר, חודר-לכל, ועדין) אף על התודעה, שהיא נעלה על החושים.
אך זה אשר נעלה אף על השכל הוא הוא (התשוקה). השכל הוא כלי, וה'אני' הוא העושה. הכלי תלוי, אך העושה עצמאי. ב'אני' הזה, היסוד הדומם הוא המקום בו שוכנת התשוקה. בשל הזדהות עם היסוד הדומם, תשוקה זו נראית כשוכנת בעצמי המודע. במציאות, התשוקה שוכנת ב'אני' מכיוון שזה ה'אני' שמשתוקק להנאות והופך לחוֹוֶה העונג והכאב. ישנה הומוגניות (אחדות מהותית) בין השלושה: החוֹוֶה, החוויה, ומושא החוויה. ללא הומוגניות זו, לא תוכל להיות כל תשוקה או משיכה למושא בחוֹוֶה. במאיר העליון (התודעה הטהורה), המאיר את מצב ההוויה של החוֹוֶה ואשר באורו מתקיימים קיומו של החוֹוֶה, החוויה ומושא החוויה — אין תשוקה.
כל מה שעד ה'אני' הוא חלק מהטבע (הפְּרָקְרִיטִי). מעבר אפילו ל'אני' הזה הוא החלק הישיר של העצמי העליון (פָּרָמָאטְמָן), שהוא התמיכה, הבסיס, הסיבה, והמניע של כל אלה — הגוף, החושים, התודעה, השכל, וה'אני' — והוא נעלה, חזק יותר, מאיר, חודר-לכל, ועדין. רק היסוד הדומם (של הטבע) משתנה לעונג וכאב, כלומר השינויים של עונג וכאב מתרחשים רק בדומם. אין שינוי בתודעה; אלא התודעה היא היודעת את השינויים. עם זאת, בשל הזדהות עם הדומם, התודעה עצמה הופכת לחוֹוָה את העונג והכאב, כלומר התודעה עצמה נעשה שמחה או עצובה. שמחה ועצב אינם יכולים להיות שייכים לדומם בלבד. הכוונה היא שעל ידי הזדהות עם היסוד הדומם ב'אני', התודעה גם מקבלת על עצמה ש'אני הוא החוֹוֶה'. עם ההגשמה של העצמי העליון, הטעם להנאה פוסק — "כִּי רָאָה אֶת הָעֶלְיוֹן, אָז נִכְרַת גַּם טַעַם זֶה" (ב.נט). כאן, המילה 'זה' מתייחסת ל'אני' שהפך לחוֹוֶה, והמילה 'עליון' מתייחסת לאותו עצמי עליון, שאינו מחובר למצב ההוויה של החוֹוֶה. באמצעות ידיעת ההוא, הטעם, כלומר התשוקה, פוסק. הסיבה היא שתשוקה נוצרת רק לאושר, וטבעה המהותי הוא עצם מסת האושר המולד. לכן, עם ההגשמה של העצמי העליון, התשוקה (הרצון לאושר הנובע מאיחוד) נהרסת לנצח ולחלוטין.
הנקודה המהותית: הגוף הגס הוא המושא; החושים הם הכלים החיצוניים; והתודעה-שכל הם הכלים הפנימיים. החושים נעלים (חזקים יותר, מאירים, חודרים-לכל, ועדינים) על הגוף הגס, והשכל נעלה על החושים. נעלה אף על השכל הוא ה'אני', שהוא העושה. ב'אני' הזה (העושה) שוכנת התשוקה, כלומר התשוקה הגשמית. הקיום העצמי (הוויה), כלומר טבעו המהותי של האדם, הוא תודעה, בלתי משתנה, ומהות הקיום-תודעה-אושר עילאי. כאשר הוא מזדהה עם הדומם (הגוף הנולד מהטבע), אז ה'אני' עולה והטבע המהותי הופך לעושה. כך, בעושה, יש יסוד דומם אחד ויסוד מודע אחד. בעיקרון, המשיכה לעולם נובעת מהיסוד הדומם, ובעיקרון, המשיכה לעצמי העליון נובעת מהיסוד המודע (הערה עמ' 201). הכוונה היא שבגלל שליטת היסוד הדומם בו, תשוקות גשמיות (הקשורות לעולם) נשארות, ובגלל שליטת היסוד המודע, התשוקה הרוחנית (הקשורה לעצמי העליון) נשארת. היסוד הדומם הוא בן חלוף; לכן, תשוקות גשמיות הן בניות חלוף. היסוד המודע הוא נצחי; לכן, התשוקה הרוחנית היא זו שצריכה להתמלא. כך, יש הפסקה של תשוקות גשמיות (כמיהות) ומילוי של התשוקה הרוחנית (התשוקה לשחרור מהעולם, הסקרנות לידיעת העצמי, והכמיהה לאהבה אלוהית). תשוקות גשמיות יכולות לעלות אך לא יכולות להתמיד. עם זאת, התשוקה הרוחנית יכולה להיות מדוכאת אך לא יכולה להיהרס. הסיבה היא שתשוקות גשמיות הן לא אמיתיות והתשוקה הרוחנית היא אמיתית. לכן, מבקש לא צריך לקוות למילוי תשוקות גשמיות ולא להתייאש ממילוי התשוקה הרוחנית.
במהות, בשורש, יש רק תשוקה אחת, והיא לעצמי השלם שלו, העצמי העליון. עם זאת, בשל החיבור עם הדומם, תשוקה זו מתחלקת לשתיים, והאדם, כדי למלא את תשוקתו האמיתית באמצעות הדומם המשתנה (העולם), מתחיל לרצות מושאים דוממים, וזו טעותו. הסיבה היא שתשוקות גשמיות הן חובתו של אחר (פָּרָה-דְהַרְמָה) והתשוקה הרוחנית היא חובתו העצמית (סְוַה-דְהַרְמָה). עם זאת, מכיוון ששתי התשוקות, הגשמית והרוחנית, נשארות במבקש, נוצר קונפליקט. בשל קונפליקט זה, בזמן הפולחן, המדיטציה, חברת הקדושים וכו', התשוקה הרוחנית נשארת ערה במבקש, אך בזמנים אחרים, תשוקתו הרוחנית מדוכאת ותשוקות גשמיות (להנאה ולצבירה) עולות. כל עוד תשוקות גשמיות נשארות, החלטה נחושה לתרגל משמעות רוחניות לא יכולה להישאר יציבה במבקש. ללא התעוררות התשוקה הרוחנית, התקדמות המבקש לא מתרחשת. כאשר למבקש יש את המטרה הבלעדית הנחושה להשיג את אלוהים, אז קונפליקט זה נהרס ורק תשוקה רוחנית אחת נשארת דומיננטית במבקש. עם רק תשוקה רוחנית אחת שנשארת דומיננטית, המבקש משיג בקלות את אלוהים (ה.ג). לכן, זה מאוד הכרחי עבור המבקש לבטל את הקונפליקט בין תשוקה גשמית לרוחנית.
בטבע המהותי הטהור, יש באופן אוטומטי משיכה או נטייה לעצמי השלם שלו, העצמי העליון, הנקרא אהבה. כאשר הוא מקבל יחס עם העולם, אז אהבה זו מדוכאת והתשוקה עולה. כל עוד התשוקה נשארת, האהבה אינה מתעוררת. כל עוד האהבה אינה מתעוררת, התשוקה אינה נהרסת לחלוטין. בשל שליטת היסוד הדומם, התשוקה להנאות גשמיות (תשוקה) שוכנת בו; בשל שליטת היסוד המודע, התשוקה לעצמי העליון שוכנת גם בו. לכן, במציאות, התשוקה שוכנת רק ביסוד הדומם, אך גם זה רק בגלל חיבורו עם התודעה. ברגע שהחיבור עם התודעה נותק, התשוקה נהרסת. הכוונה היא שברגע שהתודעה מנתקת את יחסה עם הדומם באמצעות עצמה, ה'אני', שהוא הזדהות התודעה עם הדומם, נהרס, ועם הרס ה'אני', התשוקה נהרסת.
הנימוק החזק לכך שהתשוקה שוכנת ביסוד הדומם של ה'אני' הוא זה: ללא אחדות מהותית (יסודית) בין השלושה — העולם המופיע כנראה, החושים הרואים אותו, השכל, והרואה עצמו, החוֹוֶה — לא יכולה להיות כל משיכה של החוֹוֶה למושא החוויה. הסיבה היא שמשיכה מתרחשת רק בהומוגניות, לא בהטרוגניות. לדוגמה, העיניים נמשכות רק לצורה, לא לצליל. זה חל על כל החושים. השכל נמשך גם הוא רק למושא ההבנה (הבחנה והרהור), לא למושאים כמו צליל וכו' (אם כן, זה רק על ידי לקיחת החושים איתו). באופן דומה, לעצמי יש אחדות מהותית עם העצמי העליון; לכן, לעצמי יש משיכה לעצמי העליון. אחדות מהותית זו נחווית רק על ידי ויתור מוחלט על היסוד הדומם, כלומר על ידי ניתוק מוחלט של היחס המשוער עם הדומם. עם חווייתה, האהבה מתעוררת. באהבה, לא נשארת אפילו עקבות של דוממות (לא-אמיתיות), כלומר יש היעדר מוחלט של דוממות.
החלק העדין ביותר של תוצאת הטבע, הגוף הסיבתי (מַהַט-תַּתְוַה, השכל הקוסמי), הוא היסוד הדומם של ה'אני'. התשוקה שוכנת רק בגוף סיבתי זה. בשל הזדהות עם הגוף הסיבתי, התשוקה נראית כנמצאת בעצמי. עם הפסקת ההזדהות, חוֹוֶה את טבעו המהותי הטהור, שבו אין אפילו עקבות של תשוקה. עם חוויית הטבע המהותי, התשוקה נעקרת לחלוטין.
לכן, דע את אשר נעלה על השכל. ראשית, נאמר שהחושים נעלים על הגוף, התודעה נעלה על החושים, השכל נעלה על התודעה, והתשוקה נעלה על השכל. כעת, הכוונה באמירה לדעת את אשר נעלה על השכל בשלבים שלעיל היא שתשוקה זו שוכנת ב'אני'. בטבע המהותי האמיתי שלו, אין תשוקה. אם התשוקה הייתה בטבע המהותי, היא לעולם לא הייתה נהרסת. התשוקה עולה רק על ידי הזדהות עם הדומם בן החלוף. אפילו בהזדהות, התשוקה שוכנת רק בדומם, אך היא נראית כנמצאת בטבע המהותי. לכן, דע תשוקה זו השוכנת מעבר לשכל, והשמד אותה.
כבש את העצמי באמצעות העצמי. האמצעי להרוג את התשוקה השוכנת ב'אני', שהיא מעבר לשכל, הוא: לכבוש את העצמי באמצעות העצמי, כלומר לשמור על יחסו רק עם טבעו המהותי הטהור או עם שלמותו, אלוהים, שהוא אמיתי. אותו רעיון מבוטא בפרק השישי, פסוק חמישי, במילים "הרם את העצמי באמצעות העצמי" ובפסוק השישי במילים "אשר על ידו העצמי נכבש על ידי העצמי".
הטבע המהותי (העצמי) הוא חלק ישיר של העצמי העליון, והגוף, החושים, התודעה והשכל הם חלקים מהעולם. כאשר הטבע המהותי מסתובב משלמותו, העצמי העליון, ופונה לטבע (העולם), אז תשוקות עולות בו. תשוקות עולות מתחושת חוסר, וחוסר עולה מיחס עם העולם מכיוון שהעולם הוא מטבעו חוסר בלבד — "לַשֶּׁקֶר אֵין מְצִיאוּת" (ב.טז). ברגע שהיחס עם העולם נותק, התשוקות נהרסות מכיוון שבטבע המהותי אין חוסר — "לָאֱמֶת אֵין אִי-מְצִיאוּת" (ב.טז).
אפילו לאחר הסתובבות מהעצמי העליון וקבלת יחס עם העולם, התשוקה האמיתית (הצורך או הרעב) של הנשמה הפרטית היא רק להשיג את שלמותה, העצמי העליון. בצורת "הלוואי ואחיה תמיד, הלוואי ואדע הכל, הלוואי ואהיה מאושר לנצח", היא למעשה רוצה רק את העצמי העליון, מטבע הקיום-תודעה-אושר עילאי. אך בשל קבלת יחס עם העולם, היא טועה ורוצה למלא תשוקות אלו באמצעות העולם עצמו — זו התשוקה. תשוקה זו לעולם לא יכולה להתמלא. לכן, תשוקה זו חייבת להיהרס.
זה שהתחבר לעולם יכול גם להתנתק ממנו. לכן, האל ציווה לנתק את יחסו עם העולם על ידי עצמו ולהרוג את התשוקה.
בכיבוש העצמי באמצעות העצמי, אין תרגול, מכיוון שתרגול מתרחש רק בעזרת העולם (גוף, חושים, תודעה ושכל). לכן, בתרגול, יש לקחת עזרה של יחס עם העולם. במציאות, היציבות בטבע המהותי או השגת העצמי העליון לא מתרחשים בעזרת העולם; אלא מתרחשים על ידי עצמו באמצעות ויתור (ניתוק יחס) על העולם.
הנקודה המהותית: כאשר התודעה מקבלת יחס עם הדומם, אז בה יש תשוקה לעולם (הנאה) וכן לעצמי העליון. עם קבלת יחס עם הדומם, הטעות שמתרחשת עבור הנשמה הפרטית היא שהיא מתחילה לרצות מושאים גשמיים כדי למלא את התשוקה, הכמיהה לעצמי העליון מטבע הקיום-תודעה-אושר עילאי, באמצעות העולם עצמו. כתוצאה מכך, שתי תשוקות אלו (ללא ידיעת העצמי) לעולם לא פוסקות.
כדי לדעת את העולם, נפרדות הכרחית, וכדי לדעת את העצמי העליון, אחדות עם העצמי העליון הכרחית מכיוון שבמציאות העצמי שונה מהעולם ואינו שונה מהעצמי העליון. עם זאת, על ידי רצון העולם, העצמי מניח את חוסר השוני או הקרבה שלו עם העולם, שלעולם לא אפשרית; ועל ידי רצון העצמי העליון, העצמי מניח את השוני או המרחק (הסתובבות) שלו מהעצמי העליון, אך אין אפשרות לכך גם כן. עם זאת, להרס תשוקות גשמיות, לתשוקה רוחנית יש תועלת רבה. אם התשוקה הרוחנית הופכת עזה, אז תשוקות גשמיות פוסקות אוטומטית. עם הפסקה מוחלטת של תשוקות גשמיות, התשוקה הרוחנית מתמלאת, כלומר העצמי העליון שהושג תמיד נחווה (הערה עמ' 203.1). הסיבה היא שבמציאות, אלוהים תמיד ובכל מקום נוכח, אך בשל נוכחות תשוקות גשמיות, הוא אינו נחווה.
הכַּחֵד את האויב, הידוע בזרועות עז, בצורת התשוקה, שקשה לכבוש. 'ידוע בזרועות עז' פירושו בעל זרועות גדולות וחזקות, כלומר גיבור. על ידי קריאה לארג'ונה 'ידוע בזרועות עז', כלומר גיבור, האל מציין שאתה מסוגל לכבוש אויב זה בצורת התשוקה.
תוך שמירה על יחס עם העולם, קשה מאוד להרוס את התשוקה. תשוקה זו, המכסה אפילו את ההבחנה של הגדולים, מסיטה אותם מחובתם, וגורמת לנפילתם. לכן, האל כינה אותה אויב שקשה לכבוש.
הכוונה בקריאה לתשוקה אויב שקשה לכבוש היא להיות זהיר יותר לגביה, לא להתייאש על ידי התייחסות אליה כבלתי ניתנת לכיבוש.
העלייה, המילוי, חוסר המילוי, והפסקתה של כל תשוקה אחת מתרחשים; לכן, תשוקות בלבד נתונות לעלייה והרס. אך העצמי קיים ברציפות ויודע את העלייה וההרס של תשוקות. לכן, הוא יכול בקלות לנתק את יחסו עם תשוקות מכיוון שבמציאות אין יחס. לפיכך, מבקש לעולם לא צריך לפחד מתשוקות. אם למבקש יש מטרה נחושה לרווחתו שלו (הערה עמ' 203.2), אז הוא יכול בקלות להרוג את התשוקה.
בוויתור על תשוקות או בהשגת אלוהים, כולם זכאים, מוכשרים ומסוגלים באופן עצמאי. אך במילוי תשוקות, אף אחד אינו זכאי, מוכשר או מסוגל באופן עצמאי. הסיבה היא שהתשוקה לעולם לא תתמלא. אלוהים נתן את הגוף האנושי רק להשגתו. לכן, ויתור על תשוקה אינו קשה. זה נראה קשה רק בגלל מתן חשיבות למושאי הנאה גשמיים.
כדי לעקור את התשוקה לאושר (תנאים נוחים), האל שולח עצב (תנאים לא נוחים) מעת לעת כדי שאדם לא ירצה אושר; אם תרצה, תצטרך לקבל עצב. אדם הרוצה מושאים גשמיים לעולם לא יכול להימלט מעצב — זה הכלל מכיוון שהנאות הנובעות ממגע הן אכן הגורם לעצב (ה.כב).
בעצמי (הטבע המהותי) יש כוח אינסופי. על ידי השגת קיומו וכוחו, השכל, התודעה והחושים הופכים קיימים וחזקים. אך בשל חיבור יחס עם הדומם, הוא שוכח את כוחו שלו וחושב את עצמו ככפוף לשכל, לתודעה ולחושים. לכן, כדי להרוג את האויב בצורת התשוקה, ידיעת עצמו וזיהוי כוחו שלו מאוד הכרחיים.
תשוקה מתרחשת בשל היחס עם הדומם ונמצאת בדומם בלבד. בשל הזדהות, היא נראית כנמצאת בעצמי. אם אין יחס עם הדומם, אין תשוקה כלל. לכן, כאן הכוונה בהריגת התשוקה היא למעשה לציין את ההיעדר המוחלט של תשוקה. בניגוד לכך, אם אדם מקבל את קיומה של תשוקה, כלומר כמיהה, ומנסה להרוס אותה, אז הרס התשוקה קשה. הסיבה היא שבמציאות, לתשוקה אין קיום עצמאי. תשוקה עולה, וזה שעולה ייהרס — זה הכלל. אם אדם לא יאפשר לתשוקה זו, אז תשוקות קודמות ייהרסו אוטומטית. לכן, משמעות הרס התשוקה היא: לא לאפשר תשוקה חדשה.
רק על ידי התייחסות למושאים גשמיים כמו הגוף וכו' כ'אני', 'שלי' ו'עבורי', אדם חווה תחושת חוסר בעצמו, אך האדם טועה ורוצה למלא חוסר זה גם באמצעות מושאים גשמיים. לכן, הוא רוצה מושאים אלה. אך במציאות, עד היום, החוסר של אף אחד מעולם לא התמלא על ידי מושאים גשמיים, ולא יכול להתמלא לעולם. הסיבה היא שהעצמי הוא בלתי חולף והמושאים הם בני חלוף. אף על פי שהעצמי בלתי חולף, על ידי רצון החלוף, לא מושגת כל תועלת, וגם לא נשאר כל נזק.
★🔗
