אומרים שהחושים נעלים (על הגוף הגס) — מעולים יותר, חזקים יותר, מאירים, חודרים-כל ועדינים יותר. נעלה על החושים הוא התודעה (המיינד); נעלה אף על התודעה הוא השכל (האינטלקט); וזה שנעלה אף על השכל הוא (התשוקה). לכן, הידוע בזרועות עז, דע את אשר נעלה על השכל — (התשוקה) — וכבש את העצמי באמצעות העצמי, הרוג את האויב הזה בצורת התשוקה, שקשה לכובשו.
**פרשנות:** החושים נחשבים נעלים על הגוף או על מושאי החושים. הכוונה היא שבאמצעות החושים מוכרים העצמים, אך באמצעות העצמים אינם מוכרים החושים. החושים קיימים גם ללא עצמים, אך ללא החושים לא ניתן להוכיח את קיומם של עצמים. לעצמים אין הכוח להאיר את החושים; אלא החושים הם המאירים את העצמים. החושים נשארים זהים, בעוד העצמים מתחלפים תדיר. החושים חודרים-כל, והעצמים נחדרים, כלומר העצמים נופלים בתחום החושים, אך החושים אינם נופלים בתחום העצמים. בהשוואה לעצמים, החושים עדינים. לכן, ביחס לעצמים, החושים נעלים, חזקים, מאירים, חודרים-כל ועדינים.
'נעלה על החושים הוא התודעה' — החושים אינם מכירים את התודעה, אך התודעה מכירה את כל החושים. מבין החושים, כל חוש מכיר רק את המושא שלו, לא את מושאי החושים האחרים. לדוגמה, האוזניים מכירות רק צליל, לא מגע, צורה, טעם או ריח; העור מכיר רק מגע, לא צליל, צורה, טעם או ריח; העיניים מכירות רק צורה, לא צליל, מגע, טעם או ריח; הלשון מכירה רק טעם, לא צליל, מגע, צורה או ריח; והאף מכיר רק ריח, לא צליל, מגע, צורה או טעם. אך התודעה מכירה את חמשת איברי החוש ואת מושאיהם. לכן, התודעה נעלה, חזקה, מאירה, חודרת-כל ועדינה ביחס לחושים.
'אך נעלה על התודעה הוא השכל' — התודעה אינה מכירה את השכל, אך השכל מכיר את התודעה. השכל מכיר את מצב התודעה — האם היא רגועה או נסערת, נכונה או שגויה, וכו'. הוא גם יודע האם החושים פועלים כראוי או לא. הכוונה היא שהשכל מכיר את התודעה ומחשבותיה, וכן את החושים ומושאיהם. לכן, השכל נעלה (מעולה יותר, חזק יותר, מאיר יותר, חודר-כל יותר ועדין יותר) מהתודעה, שהיא עצמה נעלה על החושים.
'אך זה שנעלה אף על השכל' — האדון של השכל הוא ה'אני' (האגו). הגוף הגס הוא ה'עצם', החושים הם הכלים החיצוניים, והתודעה-שכל הם הכלים הפנימיים. הגוף הגס נעלה (מעולה יותר, חזק יותר, מאיר יותר, חודר-כל יותר ועדין יותר) על החושים, ונעלה על החושים, התודעה והשכל הוא ה'אני', שהוא העושה. ב'אני' הזה (העושה) שוכנת התשוקה, כלומר הכמיהה העולמית.
קיומו האמיתי של האדם (הוויה), כלומר טבעו המהותי, הוא מודע, בלתי משתנה ומהותו סאט-צ'יט-אננדה (קיום-תודעה-אושר עילאי). כאשר הוא מזדהה עם הדומם (הגוף הנולד מפראקריטי), אז צומח האגו ('אני') והופך לטבע העושה. כך, בעושה, יש היבט דומם והיבט מודע. בעיקר בשל ההיבט הדומם, יש משיכה לעולם, ובעיקר בשל ההיבט המודע, יש משיכה לאלוהים. הכוונה היא שבגלל שליטתו של ההיבט הדומם, נשארות תשוקות עולמיות (הקשורות לעולם), ובגלל שליטתו של ההיבט המודע, נשארת תשוקה רוחנית (הקשורה לאלוהים). ההיבט הדומם הוא בן חלוף, ולכן התשוקות העולמיות הן בניות חלוף, וההיבט המודע הוא נצחי, ולכן התשוקה הרוחנית נועדה להתמלא. לכן, תשוקות עולמיות (כמיהות) פוסקות, והתשוקה הרוחנית (התשוקה לשחרור מהעולם, הסקרנות לידע-העצמי והשאיפה לאהבה אלוהית) מתמלאת. תשוקות עולמיות יכולות לצמוח אך לא להתמיד. עם זאת, תשוקה רוחנית יכולה להיות מדוכאת אך לא להיהרס. הסיבה היא שתשוקות עולמיות הן לא אמיתיות, והתשוקה הרוחנית היא אמיתית. לכן, מבקש לא צריך לקוות להגשמת תשוקות עולמיות ולא להתייאש מהגשמת התשוקה הרוחנית.
במציאות, בשורש, יש רק תשוקה אחת, והיא לחלקו המהותי של האדם עצמו, לאלוהים. אך בשל הזדהות עם הדומם, תשוקה זו הופכת לשנייה, והאדם, בטעותו, מתחיל לחפוץ בעצמים דוממים כדי למלא את תשוקתו האמיתית באמצעות הדומם המשתנה (העולם). הסיבה היא שתשוקות עולמיות הן הדהרמה (חובה/טבע) של הזולת, והתשוקה הרוחנית היא הדהרמה של האדם עצמו. אולם, כאשר קיימות באדם גם תשוקות עולמיות וגם תשוקה רוחנית, נוצר קונפליקט. בשל קונפליקט זה, בזמני פולחן, מדיטציה, חברת קדושים וכו', התשוקה הרוחנית נשארת ערה, אך בזמנים אחרים, תשוקתו הרוחנית מדוכאת, ותשוקות עולמיות (להנאה ולצבירה) צומחות. כל עוד תשוקות עולמיות מתמידות, מבקש אינו יכול לשמור על החלטה נחושה לתרגל משמעת רוחנית. ללא התעוררות התשוקה הרוחנית, לא מתרחש התקדמותו של המבקש. כאשר המבקש מפתח את המטרה האחת, הנחושה, להשיג את אלוהים בלבד, קונפליקט זה פוסק, ורק התשוקה הרוחנית נשארת חזקה במבקש. כאשר רק תשוקה רוחנית אחת נשארת חזקה, המבקש משיג את אלוהים בקלות. לכן, הכרחי מאוד עבור המבקש לבטל את הקונפליקט בין תשוקה עולמית לרוחנית.
בטבע המהותי הטהור, יש משיכה או נטייה ספונטנית כלפי החלק המהותי של האדם עצמו, אלוהים, הנקראת אהבה. כאשר אדם מניח יחס עם העולם, אהבה זו מדוכאת, ותשוקה צומחת. כל עוד התשוקה נשארת, האהבה אינה מתעוררת. כל עוד האהבה אינה מתעוררת, התשוקה אינה נהרסת לחלוטין. בעיקר בשל ההיבט הדומם, שבו שוכנת התשוקה להנאות עולמיות (תשוקה), שוכנת גם, בעיקר בשל ההיבט המודע, התשוקה לאלוהים. לכן, במציאות, התשוקה שוכנת רק בהיבט הדומם, אך גם זה בשל הזדהות עם המודע. ברגע שהזדהות עם המודע נקטעת, התשוקה נהרסת. הכוונה היא שברגע שהמודע מנתק את יחסו עם הדומם, האגו, שהוא הזיהוי של הדומם עם המודע, נהרס, ועם הרס האגו, התשוקה נהרסת.
הנימוק החזק שתשוקה שוכנת בהיבט הדומם של האגו הוא זה: ללא אחדות סוגית (יסודית) בין השלושה — העולם הנראה, החושים הקולטים אותו, השכל, והקולט עצמו, החווה — החווה לא יכול להימשך אל מושאי החוויה. הסיבה היא שמשיכה מתרחשת רק בין דברים מאותו סוג, לא בין סוגים שונים. לדוגמה, העיניים נמשכות רק לצורה, לא לצליל. זה חל על כל החושים. גם השכל נמשך אל מושאי הבנה (הבחנה ומחשבה), לא אל מושאים כמו צליל וכו' (אם כן, זה רק על ידי לקיחת החושים איתו). באופן דומה, לעצמי (המודע) יש אחדות מהותית עם אלוהים; לכן, העצמי נמשך לאלוהים. אחדות מהותית זו נחווית רק על ידי ויתור מוחלט על ההיבט הדומם, כלומר על ידי ניתוק מוחלט של היחס המונח עם הדומם. עם חווייתה, האהבה מתעוררת. באהבה, לא נשארת אפילו עקבות של דוממות (לא-מציאות); כלומר, יש היעדר מוחלט של דוממות.
ההיבט העדין ביותר של השפעת הפראקריטי, הגוף הסיבתי (מצב הזרע הלא-מתגלה), הוא ההיבט הדומם של האגו. התשוקה שוכנת בגוף סיבתי זה. בשל הזדהות עם הגוף הסיבתי, נראית התשוקה כנמצאת בעצמי. עם הפסקת ההזדהות, חווה האדם את טבעו המהותי הטהור, שבו אין אפילו עקבות של תשוקה. עם חוויית הטבע המהותי, התשוקה פוסקת לחלוטין.
'לכן דע את אשר נעלה על השכל' — קודם נאמר שהחושים נעלים על הגוף, התודעה נעלה על החושים, השכל נעלה על התודעה, וזה שנעלה על השכל הוא התשוקה. כעת, כוונת האמירה לדעת את התשוקה, הנעלה על השכל, במילים לעיל, היא שתשוקה זו שוכנת באגו. בטבע המהותי האמיתי של האדם, אין תשוקה. אם התשוקה הייתה בטבע המהותי, היא לעולם לא הייתה פוסקת. תשוקה צומחת רק בשל הזדהות עם הדומם בן החלוף. אפילו בהזדהות, אם תשוקה שוכנת, היא בדומם, אך נראית כבטבע המהותי. לכן, דע תשוקה זו, שהיא מעבר לשכל, ועליך להשמידה.
'כבש את העצמי באמצעות העצמי' — האמצעי להרוג את התשוקה השוכנת באגו, שהיא מעבר לשכל, הוא לכבוש את עצמך באמצעות עצמך, כלומר לשמור על יחך רק עם טבעך המהותי הטהור או עם חלקך המהותי, אלוהים, הקיים באמת. רעיון זהה זה מבוטא בפרק השישי, פסוק חמישי, במילים 'הרם את העצמי באמצעות העצמי' ובפסוק השישי במילים 'שבאמצעותם העצמי נכבש על ידי העצמי'. הטבע המהותי (העצמי) הוא ישירות חלק מאלוהים, והגוף, החושים, התודעה, השכל הם חלקים מהעולם. כאשר הטבע המהותי מסתובב מחלקו המהותי, אלוהים, ופונה לפראקריטי (העולם), אז תשוקות צומחות בו. תשוקות צומחות מתחושת חוסר, וחוסר מתרחש בשל יחס עם העולם מכיוון שהעולם הוא מטבעו חוסר בלבד — 'לא ממה שאינו קיים נוצר הקיים' (גיטה ב:טז). ברגע שהיחס עם העולם נקטע, התשוקות נהרסות מכיוון שבטבע המהותי אין חוסר — 'לא מה שקיים נוצר האי-קיים' (גיטה ב:טז).
אפילו לאחר סיבוב מאלוהים והנחת יחס עם העולם, התשוקה האמיתית (הצורך או הרעב) של הג'יבה היא רק להשיג את חלקה המהותי, אלוהים. בצורת "הלוואי ואחיה תמיד, הלוואי ואדע הכל, הלוואי ואהיה מאושר לנצח", היא למעשה חושקת רק בטבע הסאט-צ'יט-אננדה של אלוהים, אך בשל הנחת יחס עם העולם, היא בטעות רוצה למלא תשוקות אלו באמצעות העולם עצמו. זו תשוקה. תשוקה זו לעולם לא תוכל להתמלא. לכן, תשוקה זו חייבת להיהרס.
מי שהתחבר לעולם יכול גם לנתקו. לכן, האדון ציווה לנתק את יחך עם העולם באמצעות עצמך ולהרוג את התשוקה.
בכיבוש העצמי באמצעות העצמי, אין תרגול, כי תרגול מתרחש רק בעזרת העולם (גוף, חושים, תודעה ושכל). לכן, בתרגול, יש להיעזר ביחס עם העולם. במציאות, שהייה בטבע המהותי שלך או השגת אלוהים אינה מתרחשת בעזרת העולם; אלא מתרחשת על ידי עצמך באמצעות ויתור (ניתוק יחס) על העולם.
הנקודה הקריטית היא שכאשר המודע מניח יחס עם הדומם, יש לו תשוקה לעולם (הנאה) וכן לאלוהים. עם הנחת יחס עם הדומם, הג'יבה עושה טעות זו: היא מתחילה לחפוץ בעצמים עולמיים כדי למלא את תשוקתה או שאיפתה לטבע הסאט-צ'יט-אננדה של אלוהים באמצעות העולם עצמו. כתוצאה מכך, אף אחת משתי תשוקות אלו (ללא ידע-העצמי) לא פוסקת לעולם. כדי לדעת את העולם, נחוצה הפרדות, וכדי לדעת את אלוהים, נחוצה אחדות עם אלוהים מכיוון שבמציאות, העצמי נפרד מהעולם ואינו שונה מאלוהים. אך על ידי חפצו בעולם, העצמי מניח את אי-השונות או הקרבה שלו לעולם, שלעולם אינה אפשרית, ועל ידי חפצו באלוהים, העצמי מניח את שונותו או ריחוקו (סלידה) מאלוהים, אך אפשרות זו אינה קיימת. עם זאת, טיפוח תשוקה רוחנית כדי לבטל תשוקות עולמיות הוא שימושי מאוד. אם התשוקה הרוחנית הופכת עזה, תשוקות עולמיות פוסקות מאליהן. עם הפסקתן המוחלטת של תשוקות עולמיות, התשוקה הרוחנית מתמלאת; כלומר, אלוהים המושג-תמיד נחווה. הסיבה היא שאלוהים אכן נוכח-תמיד בכל מקום, אך בשל נוכחות תשוקות עולמיות, הוא אינו נחווה.
'הידוע בזרועות עז, הרוג את האויב הזה בצורת התשוקה, שקשה לכובשו.' 'זרועות עז' פירושו בעל זרועות גדולות וחזקות, כלומר גיבור. בפנותו לארג'ונה כ'ידוע בזרועות עז', כלומר גיבור, האדון רומז שאתה מסוגל לכבוש את האויב הזה בצורת התשוקה.
תוך שמירה על יחס עם העולם, קשה מאוד להרוס תשוקה. תשוקה זו, המכסה אפילו את ההבחנה של הגדולים, מסיטה אותם מחובתם, ומובילה לנפילתם. לכן, האדון כינה אותה אויב שקשה לכובשו.
קריאת התשוקה אויב שקשה לכובשו נועדה לעודד ערנות גדולה יותר כלפיה, לא לגרום לייאוש על ידי החשיבה שהיא בלתי ניתנת לכיבוש.
תשוקה מסוימת צומחת, מתמלאת, לא מתמלאת, ופוסקת; לכן, תשוקות בלבד כפופות לצמיחה והרס. אך העצמי קיים ברציפות ויודע את צמיחתן והרסן של תשוקות. לכן, הוא יכול בקלות לנתק את יחסו עם תשוקות מכיוון שבמציאות, אין יחס. לפיכך, מבקש לעולם לא צריך לפחד מתשוקות. אם למבקש יש מטרה נחושה לרווחתו שלו, הוא יכול בקלות להרוג תשוקה.
בוויתור על תשוקות או בהשגת אלוהים, כולם חופשיים, זכאים, מסוגלים ומוכשרים. אך במילוי תשוקות, אף אחד אינו חופשי, זכאי, מסוגל או מוכשר. הסיבה היא שתשוקה לעולם לא תתמלא. אלוהים נתן את גוף האדם רק להשגתו. לכן, ויתור על תשוקה אינו קשה. הוא נראה קשה רק בגלל מתן חשיבות לעצמי הנאה עולמיים. כדי לבטל את התשוקה לאושר (תנאים נוחים), אלוהים שולח צער (תנאים לא נוחים) מעת לעת כדי שאדם לא יחפוץ באושר — אם תחפוץ, תקבל רק צער. אדם החושק בעצמים עולמיים לעולם לא יכול להימלט מצער; זה הכלל מכיוון שהנאות הנולדות ממגע הן אכן גורמי צער.
לעצמי (הטבע המהותי) יש כוח אינסופי. על ידי השגת קיומו וכוחו, השכל, התודעה והחושים הופכים קיימים וחזקים. אך בשל חיבורו עם הדומם, הוא שוכח את כוחו שלו ורואה עצמו ככפוף לשכל, לתודעה ולחושים. לכן, כדי להרוג את האויב בצורת התשוקה, ידיעת עצמך וזיהוי כוחך שלך הכרחיים מאוד.
תשוקה מתרחשת בשל יחס עם הדומם ושוכנת בדומם בלבד. בשל הזדהות, היא נראית כנמצאת בעצמי. אם אין יחס עם הדומם, אין תשוקה כלל. לכן, כאן, כוונת הריגת התשוקה היא למעשה לציין את ההיעדר המוחלט של תשוקה. להפך, אם אדם מקבל את קיומה של תשוקה, כלומר כמיהה, ומנסה לבטלה, אז ביטול הכמיהה קשה. הסיבה היא שבמציאות, לכמיהה אין קיום עצמאי. כמיהה צומחת, ומה שצומח ייהרס — זה הכלל. אם אדם פשוט לא יכמיהה מחדש, כמיהות קודמות ייהרסו מאליהן. לכן, משמעות ביטול הכמיהה היא לא ליצור כמיהות חדשות.
על ידי החשיבה על דברים עולמיים כמו הגוף כ'אני', 'שלי' ו'עבורי', אדם חווה תחושת חוסר בעצמו, אך האדם בטעות רוצה למלא חוסר זה גם באמצעות עצמים עולמיים. לכן, הוא כמה לעצמים אלו. אך במציאות, עד היום, חוסרו של אף אחד מעולם לא מולא על ידי עצמים עולמיים, וגם לא יכול להיות. הסיבה היא שהעצמי הוא בלתי חולף, והעצמים הם בני חלוף. אף שהעצמי בלתי חולף, על ידי חפצו בחולף, לא מושג רווח, וגם לא נשאר הפסד. לכן, האדון, מכריז על הכמיהה כאויב, מצווה להרגה.
דרך קרמה יוגה, כמיהה זו נהרסת בקלות. הסיבה היא שמתרגל קרמה יוגה מבצע כל פעולה, מהקטנה ביותר לגדולה ביותר, למען השגת אלוהים ולמען אחרים בלבד, לא למילוי כמיהות. הוא מבצע כל פעולה בגישה נטולת תשוקה ורק לרווחתם ואושרם של אחרים, לעולם לא עבור עצמו. הזמן, ההבנה, החומרים והכוח שיש לו אינם שלו; אלא הם התקבלו וייפרדו. לכן, מבלי לראותם כשלו לעולם, הוא מעסיקם ללא אנוכיות (רואה אותם כשל העולם) בשירות העולם בלבד. הוא מעסיקם לחלוטין בשירות העולם, לא שומר דבר לעצמו. רק על ידי אי-ראייתם כשלו ניתן להעסיקם לחלוטין בשירות; אחרת לא.
קרמה יוגי אינו עושה דבר עבור עצמו, אינו חושק בדבר עבור עצמו, ואינו רואה דבר כשלו. לכן, בו, כמיהות נהרסות בקלות. עם הרס הכמיהות לחלוטין, מטרתו מתמלאת, והוא, מוצא עצמו בתוך עצמו, הופך לאחד שעבורו הכל נעשה, נודע והושג; כלומר, לא נשאר לו דבר לעשות, לדעת או להשיג.
כך, עם הגיית השמות האלוהיים אוֹם תַת סַת, הפרק השלישי בשם קרמה יוגה, באופנישד בצורת הדיאלוג האלוהי בין שר קרישנה וארג'ונה, שהיא מדע הברהמן והיוגה, הושלם.
★🔗
