**3.40** החושים, התודעה והשכל מכונים משכנותיו של הרצון. דרכם — (החושים, התודעה והשכל) — הרצון, המסתיר את הידע האמיתי, מתעה את האדם המזהה עצמו עם הגוף.
**פירוש:** 'אינדריאני מנו בודהיר אסיאדהישטהאנם אוצ'יאטה' — הרצון נראה בחמישה מקומות: (1) במושאים (בהגווד גיטה 3.34), (2) בחושים, (3) בתודעה, (4) בשכל, ו-(5) ב'אני' המונחת (האגו), כלומר, העושה (בהגווד גיטה 2.51). אף על פי שהוא מופיע בחמישה מקומות אלו, הרצון שוכן באמת רק ב'אני' המונחת (הקשר שבין התודעה לחומר). אולם, מכיוון שהוא מופיע בחמשת המקומות האמורים, הם מכונים משכנותיו של רצון זה.
כל הפעולות מבוצעות אך ורק על ידי הגוף, החושים, התודעה והשכל. ארבעה אלו הם הכלים לביצוע פעולה. אם הרצון שוכן בהם, הוא אינו מאפשר לפעולה להיות למען הטוב העליון (פראמארתה). לכן, קארמה יוגי, בהיותו נטול רצון, ללא תחושת 'שלי', וללא היקשרות, מבצע פעולה באמצעות הגוף, החושים, התודעה והשכל למען טיהור הלב (בהגווד גיטה 5.11).
במציאות, הרצון שוכן רק באגו (הזיהוי של העצמי המודע עם החומר הדומם). האגו, כלומר 'אנִיּוּת', הוא רק הנחה. שאני שייך לכת זו או אחרת, לשלב חיים זה או אחר, או למסורת זו — זוהי רק אמונה. אין כל הוכחה אחרת לכך מלבד האמונה. בקשר המונח הזה שוכן הרצון. מהרצון בלבד נובעים כל החטאים. חטאים נהרסים על ידי סבל מתוצאותיהם, אך מבלי שהרצון יוסר מהאגו, חטאים חדשים ממשיכים להיווצר. לכן, הרצון בלבד הוא הקושר את הנשמה. המהאבהארטה קובעת: 'הרצון לבדו הוא הכבל; אין כאן כבל אחר. מי שמשוחרר מכבל הרצון הופך ראוי להגיע למצב הברהמן.' (שאנטי פרווה 251.7)
'אטאיר וימוהאיאטי אשה ג'נאנם אבריטיה דהינאם' — בשל הרצון, אדם אינו עושה מה שעליו לעושה ועושה מה שאין עליו לעשות. כך מתעה הרצון את האדם המזהה עצמו עם הגוף.
בפרק השני, אמר האדון כי מהרצון נובע הכעס — 'קאמאת קרודו 'בהיג'אאטה' (2.62) — ומהכעס נובעת התעייה (שיכרון חושים קיצוני) — 'קרודהד בהוואטי סאמוהה' (2.63). מכך יש להבין שכאשר הרצון מופרע, נוצר כעס; אך אם הרצון אינו מופרע, אז מהרצון נוצרת תאווה, ומהתאווה נוצרת התעייה (הערה עמ' 197.1). התמצית היא שאם המושא הרצוי אינו מושג, נוצר 'כעס', ואם המושא מושג, נוצרת 'תאווה'. מהן, נוצרת אז 'התעייה'. הרצון הוא פעילותו של איכות התשוקה (רגו גונה), והתעייה היא פעילותה של איכות הבערות (תמו גונה). איכויות התשוקה והבערות שוכנות בסמוך זו לזו (הערה עמ' 197.2). לכן, הרצון, הכעס, התאווה והתעייה שוכנים קרוב מאוד זה לזה. הרצון, באמצעות החושים, התודעה והשכל, מתעה (משכר) את האדם המזהה עצמו עם הגוף. כך, אף שהרצון הוא פעילות איכות התשוקה, הוא מביא להתעייה, שהיא פעילות איכות הבערות.
כאשר רצון עולה, אדם חושק תחילה ליהנות באמצעות החושים. בתחילה, מושאי ההנאה אינם מושגים, וגם אם מושגים, הם אינם נמשכים. לכן, כדי להשיגם איכשהו, הוא מטפח רצונות שונים בתודעה. בשכל, הוא חושב על אמצעים שונים להשיגם. כך, הרצון מגייס תחילה את החושים בפיתוי העונג הנולד ממגע. אז החושים מושכים את התודעה אליהם, ולאחר מכן, החושים והתודעה יחד מושכים גם את השכל אליהם. בדרך זו, הרצון, המסתיר את הידע האמיתי, מתעה את המזהה עצמו עם הגוף באמצעות החושים, התודעה והשכל, ומטיל אותו לתהום הנפילה.
זהו עיקרון: אם משרת הוא טוב, אך האדון מפטרו בבוז, אז הוא לא יזכה שוב במשרת טוב. באופן דומה, אם האדון הוא טוב, אך המשרת מתייחס אליו בבוז, אז הוא לא יזכה שוב באדון טוב. באותו אופן, אם אדם, מבלי שהשיג את אלוהים, מבזבז את הגוף האנושי רק בהנאות וקניינים גשמיים, אז הוא לא ישיג גוף אנושי שוב. דבר טוב נידחה בשל טומאת הלב, והלב נטמא בשל הרצון. לכן, בראש ובראשונה, יש להשמיד את הרצון.
משמעות המילים 'דהינאם וימוהאיאטי' היא שרצון זה מתעה רק את האדם המזהה עצמו עם הגוף. רק מי שרואה בגוף כ'אני' ו'שלי' הוא המזהה עצמו עם הגוף. כבר בתחילת הוראתו, הסביר האדון את ההבחנה בין הגוף (דהה) לשוכן בגוף (דהי — הנשמה) (בהגווד גיטה 2.11–30). שהגוף ושוכן הגוף נפרדים — זוהי חווייתו של כל אחד. רצון זה, המסתיר את הידע, כובל את המזהה עצמו עם הגוף (המאמין בקשר עם הגוף), לא את שוכן הגוף (העצמי הטהור). הוא אינו יכול לכבול את מי שאינו מאמין בקשר עם הגוף. רק על ידי ראיית הגוף כ'אני', 'שלי' ו'בעבורי', אדם נותן חשיבות לעצמים דוממים בני חלוף; מכך נוצרת בו היקשרות לדומם. כאשר נוצרת היקשרות, נוצר קשר עם הדומם. רק כאשר נוצר קשר עם הדומם, נולד הרצון. כאשר הרצון נולד, הנשמה, ההולכת ושוקעת בתעייה, נכבלת בכבלי העולם.
**קישור:** כעת, בשלושת הפסוקים הבאים, האדון, בהסבירו את דרך הריגת הרצון, מצווה על השמדתו.
★🔗
